מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג chrome ו- firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייהא+ 100%א-סגירה

מנהלי קהילה

אורית זאבי יוגב
אורית זאבי יוגב
מ.א בפסיכולוגיה קלינית – רפואית מן האוניברסיטה העברית בירושלים ותואר מ.א קליני בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת חיפה. זוכת פרס האוניברסיטה ע"ש קלנר על הישגים יוצאי דופן בטיפול במשפחות רב בעיתיות. עבדתי הרבה עם הריונות בסיכון ובמחלקות פסיכיאטריות סגורות. בשנים האחרונות בעקבות עבודה במרפאה אנדוקרינולוגית עוסקת רבות בהשמנה קיצונית של מבוגרים, נוער וילדים ואף כתבתי על כך ספר, "רדו ממני", שמשפיע על אופן ראיית הנושא והטיפול בו.
ד''ר אורן טנא
ד''ר אורן טנא
פסיכיאטר מומחה, מנהל המערך הפסיכיאטרי באיכילוב מייסד ומנהל רפואי של מכון מנטליקס, מרצה מבוקש באקדמיה ובחברות מסחריות, מגיש התוכנית ד"ר נפש בערוץ דוק
ד
ד"ר עודד טלמור
פסיכיאטר מומחה למבוגרים עוסק באבחון, ייעוץ וכתיבת חוות-דעת במצבי דיכאון, חרדה, פוסט טראומה, OCD ומשברי חיים/
כמונידיכאון וחרדהללכת לעבודה בדיכאון

ללכת לעבודה בדיכאון

20/11/16 15:52
2 תגובות

היום יום חופשי, אבל מחר לא.
מחר שוב צריך ללכת לעבודה, לעמוד מול כולם ולתפקד 100%. להתמודד עם הבעיות והקשיים...
והיום צריך להתכונן למחר... למלא טפסים, לארגן דברים נחוצים.
וכוח אין!
ושוב ההתלבטות- אולי להודיע לבוסית שאני לא מגיעה? לא! אני לא יכולה לעשות את זה...
אז כן אצטרך ללכת, אבל איך? ואיך אוספים את עצמי ואת כוחותיי להמשיך את ההצגה בצורה הטובה ביותר??
אולי בכלל אתפטר לגמרי? לא מעשי.

איך ממשיכים לתפקד בעבודה כשהראש והלב במקום אחר? איך שואבים כח לקום בבוקר וללכת עם חיוך?
מה עושים במצבים כאלה???


תגובות

ביצועית
21/11/16 14:04

היי, ובפינת ההצעות הדביליות- אני! סתם, סובלת מאותה בעיה כבר תקופה ארוכה, וסתם בקטע של אולי למצוא גם לעצמי פתרונות אני מנסה לכתוב פה: לי פעם עזר לכתוב יומן אופטימי- מייפה-חיים. כלומר: לשבת ולכתוב איך היום שלך עבר ולייפות מאוד את המציאות. לא להתפרע עם פנטזיות אלא לתאר את היום האמיתי שלי רק כמו שמשווק היה כותב את היום שלי. כל תחושה נוראית שמנקרת- לתת לה פתרון מיופה. למשל- במקום המשפט: "ישבתי וחשבתי ביאוש -אין לי מושג לאן החיים המקצועיים שלי הולכים", אז לכתוב את הפתרון- "ישבתי והרהרתי כמה החיים מלאים בהזדמנויות והרפתקאות ומה שמשנה זה הדרך". ביומן הזה אני מסתכלת בעיניים אוהדות על החיים שלי, כמו צופה מהצד ולא כמו אדם עייף וממורמר שנמאס לו מעצמו. אם קשה לך בעבודה, כנראה שיש לך אוסף של חוויות מייאשות שהן מייאשות כי את רואה אותן דרך הפילטרים המייאשים שלך. במקום הנקודת מבט שלי: " התארגנתי בכבדות, לבשתי שוב איזה בגד מרופט כי אין לי כסף למשהו חדש, ויצאתי כשאני מרגישה את העייפות מכה בי, וזה רק תחילת היום" למשל עזר לכתוב: "התארגנתי לעבודה בקלילות, נעלתי את העקבים ויצאתי בטוחה שיהיה יום מענין". כנ"ל לגבי חרדה: במקום "ישבתי בעבודה, כשעל ראשי נערמות משימות אחת על השניה, כל משימה פתלתלה וקשה, מחייבת ומלחיצה, ורק לאחוז אותן במוחי יחד גרם לי לכאב ראש ובחילה" לרשום: "ישבתי בעבודה, כשיומני מלא משימות. רשמתי אותן לפניי אחת אחת וראיתי שחלקן דורשות עבודה רבה וחלקן מועטה. ישר סידרתי אותן לפי סדר העדיפויות המועדף עליי, בתוך תחושת ביטחון שאני מטפלת ראשית בדברים החשובים, ואם יש דברים שגם לא אספיק לטפל, או שאטפל בהם פחות טוב, אלה יהיו דברים עם חשיבות פחותה. ידעתי, שרוב האנשים נתקלים במשימות רבות, אולם האנשים המוצלחים יודעים במה לטפל ומה להזניח. כמו כן, הם יודעים, שגם אם אינם מושלמים, יש בהם מספיק יתרונות שיקדמו אותם. משהו כזה.

יהודית יקרה. אני מבינה את התחושה ואף נמצאתי בה מספר פעמים. למען האמת אני חושבת שרובנו עברנו ימים או תקופות בהם חיינו הפנימיים הצריכו כל כך הרבה אנרגיות שלא נותר לחיים בחוץ הרבה ( בהמעטה) . אחת הטכניקות היא להכניס את עצמך למין מחשבה שהדבר הכי חשוב עכשיו בחיים שלך זו העבודה, שמה שאת עושה הוא הכי מעניין וחשוב ליצור מוטיבציה פנימית , ממש להכריח את עצמך להתמקד במה שאת עושה. על פי רוב כעבור זמן מה חשים יותר ממוקדים בעבודה ואפילו ״שוכחים״ להקשיב לקולות הפנימיים. מדובר בטכניקה שדורשת אמון ואימון....
ספרי יותר על עצמך?, מה קורה לך?