מיכאל היקר, 
הסיפור שלך אכן טרגי. האם בנך מתקשר איתך או עם אחיו? האם אפשר לבקר אותו בחדר או שאינו נותן לאיש להיכנס? מה לגבי אוכל,  שירותים,  מקלחת? 
​אתה מתאר כי הוא היה בפנימיות,  מדוע עזב? האם שקלת ללכת בעצמך לקבל עזרה נפשית שכן אני יכול רק לדמיין עד כמה אתה במצוקה. אשמח לשמוע עוד בכדי שנחשוב יחדיו. מה אתה אומר? 

שלום טל.
תודה רבה שאת מגיבה. את מאוד נחמדה. כל הכבוד. 
אבל ציפיתי יותר לתגובות מהורים שהם גם באותו מצב. האם יתכן שבני הוא המסתגר היחיד במדינה? מן הסתם יש אלפים אחרים. האמת היא שדיברתי עם מספיק אנשי מקצוע. 

בכל מקרה: הבן שלי עושה מקלחות וגם מחמם לעצמו אוכל במטבח כל יום.  בשבת הוא יושב איתנו לאחת מהסעודות שמתאימה לשעות שינה שלו באותו יום, כי כל יום יש לו שעות אחרות. 
סבא וסבתא שלו באים לארץ שלוש פעמים בשנה, והוא יוצא איתם ואיתנו, אפילו לבית מלון. לפעמים בקיץ אני לוקח אותו עם אחיו הקטן (בן 14) לחוף הים.
יש לי אשה חדשה, אבל יש לה פיברומיאלגיה. יש לנו ילד קטן בן 3 חמוד, משותף.

תודה שאת מתעניינת. מיכאל

שלום טל.
תודה רבה שאתה מגיב. אתה מאוד נחמד. כל הכבוד. 
אבל ציפיתי יותר לתגובות מהורים שהם גם באותו מצב. האם יתכן שבני הוא המסתגר היחיד במדינה? מן הסתם יש אלפים אחרים. האמת היא שדיברתי עם מספיק אנשי מקצוע. 

בכל מקרה: הבן שלי עושה מקלחות וגם מחמם לעצמו אוכל במטבח כל יום.  בשבת הוא יושב איתנו לאחת מהסעודות שמתאימה לשעות שינה שלו באותו יום, כי כל יום יש לו שעות אחרות. 
סבא וסבתא שלו באים לארץ שלוש פעמים בשנה, והוא יוצא איתם ואיתנו, אפילו לבית מלון. לפעמים בקיץ אני לוקח אותו עם אחיו הקטן (בן 14) לחוף הים.
יש לי אשה חדשה, אבל יש לה פיברומיאלגיה. יש לנו ילד קטן בן 3 חמוד, משותף.

תודה שאתה מתעניין. מיכאל

מיכאל, 
רק תיקון קל,  אני גבר ;-)
אני מקווה שעוד משפחות יגיבו אבל חשוב לזכור שלא כל חברי הפורום קוראים את כל ההודעות. בכל מקרה המקרה שאתה מתאר חריג למדי. ההמלצה שלי לשקול לפגוש פסיכיאטר טוב ולהבין יחד איתו מדוע בנך מתנהג ככה. ישנן שלוש אפשרויות סבירות,  דיכאון,  טראומה או התנהגות אובססיבית אלו לרוב סיבות להסתגרות מסוג זה. מאידך יכול להיות שהוא כועס / מאוכזב מכך שאתה ואחיו ואולי כל המשפחה הצליחו להמשיך בחייהם,  אולי הוא חש שאי אפשר בלי אמא. האם הוא התאבל עליה או שהתחושה היא שהוא משמר אותה בחיים? 

היי מיכאל. 
אני לא הורה אבל יכול להתחבר לעניין ההסתגרות. מגיל דומה לזה של הבן שלך וגם לפניו הייתי תקופות ארוכות מסתגר בחדר, לא הולך לבית הספר ונמנע מאנשים. מוכר לי מאוד המצב למרות שאין ספק שכל אחד בורח או מגן על עצמו מענייניו והמצוקות האישיות שלו. למען האמת אני כרגע במצב די דומה ואני כבר בן 28, כן..

קצת פסיכולוג בשקל מצידי אבל אני לא יכול להתעלם מהעניין שנוסף למשפחה עוד אח בזמן חופף להסתגרות - מה שיכול לבוא בעקבות שלל תגובות אפשריות למצב כזה כמו כעס וכאב להשתלשלות העניינים (סתם השערות שלי כשאני מדמיין מצב כזה של ילד עם רגישות). מכיוון שאני יודע כמה לי היו ככ הרבה סיבות וקשיים (ועדיין יש) שלא בהכרח יכולתי לתאר אני מקוווה שיש לבן שלך את היכולת ואת האדם לדבר איתו. רק מניסיון שלי עם המצב לא בהכרח פסיכיאטר זה המענה הנכון (אני לוקח כדורים בלי קשר, לא מהמתנגדים באופן נחרץ או משהו) אלא מישהו שאפשר יהיה לתקשר איתו או לפחות לפתח מידה מסוימת של אמון וקרבה.

אני מצטער שאני סתם זורק מחשבות ומילים שלא קשורות למצב שלכם, וסביר להניח שזה כך כי מהתיאור אי אפשר לדעת כלום באמת עליכם, על הבן ועל הרקע ובטח שלא לנחש מה מכל זה התערבב אצלו לתסביכים והמחשבות שהוא סוחב. סתם מגיב.


 

היי מיכאל,
שמח לשמוע שהתקשורת כאן מסייעת לך. אני בטוח שחלק גדול מהכאב שלך הוא פנימי ומצבך מושפע ממצבו.
אני חושב שיש לך כאן קצה חוט מסוים שאתה יכול לרוץ איתו (ויסלחו לי המומחים אם אני טועה או מדבר שטויות). אני חושב שצריך לעודד אותו להמשיך ליצור קשרים בקהילה הוירטואלית בה הוא חי ולנסות ממנה, לאט לאט ומתוך רצון שלו לצאת החוצה לקהילה האמיתית.
אין רע בקהילה וירטואלית, זו קהילה לכל דבר לטעמי, זה הרי מה שאנחנו עושים כאן לא? :)
תנסה לשחק איתו, תתחבר כשחקן ותצטרף, אם זה בסדר מצידו כמובן. האם יסכים שגם זוגתך תצטרף? זה אולי יכול להיות אקט משפחתי...
אולי ירצה לפתח בעצמו משחקים? תשאל אותו אם מעניין אותו לתכנת משחקים, ליצור. אם יגיד שאין לו יידע נסה להציע לו להרשם לקורסי תכנות, זו יכולה להיות פעולה אקטיבית מחוץ לבית עם אינטרקציה חברתית.
אשמח לשמוע את דעתך ושוב סליחה אם התפרצתי לדלת פתוחה או דיברתי שטויות.
שלך,
אייל

היי מיכאל. 
מכיר וראיתי סרטים על התופעה שנפוצה במיוחד ביפן. אפשר לומר שהבן שלך לא בדיוק במצב הקיצוני ביותר של הסתגרות בחדר וזה משהו חיובי, כי כמו שאני רואה את זה כשמפתחים יותר חומות והגנות מה"בחוץ" קשה יותר לפרק אותן ולצאת חזרה החוצה..למרות שגם להיקיקימורי קיצוניים יש תקווה לחזור לחיים יותר מלאים.

אני כשהייתי בתקופה ארוכה בבית בסוף הגעתי לאשפוז יום במחלקת נוער בזמנו. זה לא משהו נפלא אבל דווקא הסביבה הזאת יכולה לחלק להיות אולי מעין אמצע - גם להיות עם חבר'ה בגילו אבל חבר'ה עם רגישות והבנה. כמובן שעם הגיל הנוכחי זה כבר לא רלבנטי...היה ניסיון להפגש עם מטפל? מישהו סימפטי שבנך יכול להפתח אליו ולהרגיש בנוח? 

אין לי מושג ממש מה להציע. מה שכן הוא כ"כ צעיר ויש הרבה סיבות לקוות שדברים ישתנו. מצד אחד אני חושב שזה חיובי לא ללחוץ ולדחוף בכוח ובכך לגרום להתכרבלות מנגד והתנגדות לכל מהלך. הניסיונות שלך להתקרב ולמצוא מכנה משותף נשמע נהדר. לחלק מהאנשים אחרי תקופה מסוימת הכלה וחמלה מבחוץ יתנו אולי מספיק בטחון לנסות לקבל עזרה ולצאת מהאיזור המוגן אבל לחלק בלי שום דחיפה כלשהי לקבלת עזרה וחשיפה הדרגתית המצב יכול להתקבע ולהמשך. 

שווה להעזר במישהו, אולי לברר על מטפלים מומלצים במחלקות נוער שבטח יש להם הכרות עם מצבים כאלה..כמו שאמרתי על עצמי בעבר, הרבה מקרים של הסתגרות/דיכאון בנעורים לאורך זמן יגיעו למחלקות אשפוז כאלו...אז שווה לנסות אולי, כמובן שהכל תוך כדי שימור האמון מולו....פנימיה בהחלט נראה לי מהלך קיצוני וקשה.

 

שלום מיכאל, 
נראה כי לחברי הפורום יש ניסיון רב ואני תקווה שתמשיך לקבל תגובות. אם הבן שלח מוכן לשוחח הייתי מתעניין לדעת האם היה רוצה לצאת יותר,  האם היה רוצה גם קשרים שאינם וירטואליים? כוונתי היא האם הוא במצוקה והיה רוצה שינוי או שהוא שמח בעולם שיצר לעצמו? 

חבר יקר, הסתגרות בחדר זו התמודדות של נער שחווה טראומה בילדותו, ההסתגרות עצמה יש בה גורם חיובי ורווח שמגן על הנער מפני חוויות קשות נוספות המנעות מכאב זה רווח. אני בעצמי הסתגרתי בחדר גם משהו כמו 3 שנים לא תקשרתי עם אף אחד בגלל מצוקה שחוויתי שאף אחד לא ראה אותה. אף אחד לא הבין אותי ולא היה אכפת לאף אחד ממני. דבר ראשון הזמן מרפא דבר שני פנימיה זה לא פתרון, פתרון זה לתת לילד פסיכולוגית או מישהו שהוא יוכל לדבר איתה על החיים באופן כללי ובצעדים נורא נורא קטנים להתחיל לפתוח את הטראומות שחווה. אסור בתכלית האיסור שתהיה מהירות בפתיחת הטראומות אלא רק מתי שהנער יתחיל להיות מוכן לפעמים זה לוקח שנים ואף עשרות שנים, קשה להסביר את זה לדור של היום שרגיל לקבל מהר תכנים ומהר דברים ורוצים כאן ועכשיו. בגלל העלות הגבוהה של תהליך השיקום של הבן שלך טוב לפחות אם תהיה התנסות חיובית במרכז לבריאות הנפש אצל פסיכולוגית מטעם הקופת חולים כדי שזה לא יעלה לך הרבה כסף גם שם יש פרוצדורה אשמח להסביר לך במידה ותרצה
תמסור לבן שלך החלמה מהירה ושיהיה חזק
ברק

מיכל שלום, איך יש אפשרות ליצור איתך קשר באופן אישי? הבן שלי גם מסתגר שנים וגם עם בעיות שינה אשמח לקבל קצה חוט. תודה

תודה שאת מתעניינת אורית! אין שיפור משמעותי. אבל לפחות בני מסכים שאקח אותו לשיחה עם עובדת סוציאלית פעם בשבוע. זה צעד חשוב. אני גם במעמצים שהוא יקבל אחוזי נכות מביטוח לאומי. הוא קיבל 20%, ואני באמצע לארגן ערעור עם העזרה של עורך דין. לפני כשנה הקמתי קבוצת וואטסאפ להורים עם בן או בת שמסתגר בחדר ובבית, על שם "אתחלה מחדש". יש לנו כעת כ-15 משפחות. אנחנו תמיד שמחים לקבל משתתפים חדשים! בברכה, מיכאל, פסגת זאב, ירושלים

מיכאל יקר. כל הכבוד לך על הנחישות והיוזמה. אם תרצה סיוע בחשיבה על דרכי פעולה הנך יכול לפנות אלי. אני חושבת שהעובדה שבנך מסכים ללכת למפגשים אצל העובדת הסוציאלית זו התקדמות מרשימה. להערכתי פרופ׳ חיים עומר התייחס לנושא זה- חשוב לבדוק ואולי גם להתייעץ איתו. אשמח לשמוע על התקדמות המיזם שהקמת. מחזיקה לך ולעל ההורים אצבעות לשינויים דרמטיים ומשמעותיים...

שלום אורית. תודה רבה על המשוב! כל הכבוד לכם, זה אתר נהדר! ניסיתי הדרכה בשיטת פרופ' חיים עומר (אחרי שקראתי שניים מהספרים שלו והתלהבתי מהם) עם פסיכולוג בירושלים בשם עמוס ספיבק, אבל זה לא הצליח. אני באמצע מהלך מול ביטוח לאומי, עם ערור, כדי שבני יגיע לסל השיקום. יש לי ספקות עם הבן שלי ישתף פעולה מספיק אם הוא יזכה לסל השיקום. בכל מקרה נראה לי ששווה לנסות. יש עורך דין שעוזר לי עם הערור. שבוע טוב. חשוב תודה

שלום מיכאל. אחי הצעיר ממני בשנתיים מסתגר בחדרו מזה למעלה מ-14 שנים. הבנתי שהקמת קבוצה ייעודית לבני משפחה של מסתגרים. אשמח לקבל מידע כיצד ניתן להצטרף ולשתף בחוויות שלנו.