אני סובלת מחרדה. חרדות כלליות. אני מטופלת תרופתית ופסיכולוגית וסובלת מתופעות גופניות של החרדה שמקשות עליי. אבא שלי סובל מסכיזופרניה ואמא שלי מטופלת תרופתית בכדורים לחרדה. מאחר שיש לי את ההיסטוריה המשפחתית הזאת וטראומות ומראות שחוויתי בעבר, כל אלה גרמו לי חרדה. פחד מן החרדה, חרדה מהחרדה ובעיקר יש לי פחד משיגעון וחוסר אונים כמו שקרה לאבא שלי, אני רוצה להשתחרר מהחרדה, להשתחרר מהטיפול התרופתי ולהצליח לקיים חיים שקטים ולמצות אותם עד הסוף ללא החרדה, אך יש לי מן התמכרות אליה, זה מה שאני רגילה מגיל 0. אתה מרגיש שהיא משתלטת עליך, מחפשת אותך, שהיא משגעת אותך, שהיא חזקה ממך. ומתי, מתי יהיה ההתקף הבא? כל זה מאחר שאספתי עוד דבר ועוד דבר. מכל דבר פחדתי, שידעו, שישמעו, שיבינו שאני לא בבית רגיל עם אבא כמו של כולם, שידעו עליי דברים אחרים, שלא יהיו לי חברים. אבל לא, לא הגענו לאוויר העולם כדי לסבול, מה שיקרה יקרה ולא צריך להיות חרדים. הכי קשה לי, שאני יודעת שאין לי סיבה להיות חרדה ובכל זאת מרגישה חרדה. התחושה הזאת של הניתוק והאי מציאותיות הזאת, הפחד הכי גדול שלי לאבד שליטה וברגע שאני שומעת את המילה סכיזופרניה או התקף פסיכוטי אני נלחצת כי אני יודעת שזה מה שיש לאבא שלי, אני ככ אוהבת אותו אבל גם ככ קשה לי להתמודד עם מה שיש לו, ובעיקר אני מפחדת שיהיה לי את זה גם, חושבת על איך החיים היו אם הוא היה אבא אחר פעיל, ואיך הקשיים הפסיכולוגיים השתלטו עליו לא הבנתי איך זה הגיוני, עד שהחרדה פגשה אותי. יש לי תקופות . לעיתים החרדה בשיא הגאות ולפעמים בשיא השפל. אבל זה הזמן לשחרר, תמיד היה לי קשה לשחרר, ואני דבקה בה אבל היא כבר לא משרתת אותי יותר. אז אני לא מתביישת יותר, אני בת לאבא סכיזופרן ואני סובלת מחרדה ומקבלת אותה כמו שהיא ומקבלת את החיים שלי כמו שהם אם אני רוצה להנות מהם ולא מתנתקת מהחיים כי זה הכי קל לברוח, ולחשוב שאין מציאות.׳אבל זאת המציאות שלי, אין לאן לברוח, ואיתה אני צריכה להתמודד ולקבל אותה על כל פניה גם אם היא לא מושלמת, היא שלי וזה סיפור חיי שלי בלבד.
כן החיים, אם הם היו קלים הם היו משעממים. צריך לדעת להתגבר על המכשולים. למרות החרדה, שהייתי במקומות של חוסר אונים, קשיים, אמונות והתקבעות בחרדה, היא שימשה לי כמעין עוגן. והיום, היום החלטתי שאני משחררת אותה לאוויר העולם. אני לא מוכנה שהיא תשלוט בי. אני אשלוט בה. מתי שהגוף שלי יצטרך את האיתות שלה, אני אקרא לה אך היא לא תגיע כדי להפריע לי בחיים שנועדו להיות לי. אני מקבלת את עצמי ואת חיי כמו שהם וממצה את החיים עד תום.