היי, ענת. אבחנתי לפני הרבה שנים בדיכאון קליני, מאז טופלתי על ידי פסיכולוגים ותרופות שעזרו מאוד בזמנו. אבל עד היום אני חווה תקופות שלמות או ימים של דיכאון. שנים לא הייתי אצל הפסיכולוג, מסתדרת בלי. אבל עם תרופות. אצלי זה מתבטא בתחושה פנימית לא נעימה ורצון לבכות כל הזמן. אני מכבה את האורות וסוגרת וילונות ולא רוצה לראות אף אחד. לשמחתי זה כבר לא כמו שהיה לי פעם (הרבה יותר גרוע) והיום אני יודעת להוציא את עצמי בכוח החוצה (גם לעבודה) או סתם החוצה לטייל), אם יש לך הובי או עיסוק אהוב זה גם מאוד מאוד עוזר להסיח את הדעת. לראות קומדיה טובה גם עוזר עד כמה שזה קלישאתי. יש כאלה שספורט עוזר להם, לי אישית לא. אותי מצילה הרבה פעמים לשמוע מוזיקה שאני אוהבת. חשוב לתפוס את הדיכאון מהידרדרות בזמן, כלומר אם את רואה נגיד שאת לא יוצאת מהבית יותר מ3 ימים זה לא טוב, אז תצאי בכוח. או נגיד שמת לב שאת מזניחה את עצמך או את הבית- גם סימן שצריך צריך לעשות משהו בנידון. חשוב גם לא לאבד קשר עם אנשים. אז לא ענית יום יומיים להודעות, אז ביום השלישי תעני, גם בכוח. בסוף זה הכל מסתדר. אין מה לעשות מי שמאובחן בדיכאון צריך ללמוד לחיות עם זה ולווסת את המצבי רוח שלו בכוחות עצמו. זה מה שאני למדתי על בשרי. והחיים יפים בסך הכל :) אז מדי פעם תקופה חרא, אבל עם קצת (או הרבה) מאמץ יוצאים מזה. כמובן הכל אישי. פרט חשוב: אם את מרגישה שאת לא מסתדרת בכוחות עצמך או חברים, פני לעזרה של מומחים. מקוה שאיכשהו עזרתי

אני מאד דכאוני ובתקופה האחרונה המצב נהיה קשה יותר מלווה בחרדות ומחשבות זה בעייתי להתמודד לבד הצורך לשתף תמיד קיים אבל לא עם כל אחד צריך אוזן קשבת אמיתית וגם עזרה אני מחפש קבוצה עם מצב כמו שלי שאוכל לשתף ולשמוע ולהבין שלא רק אני הדכאוני היחיד בעולם