לא הרבה מודעים לכך, אולי רק אלו שמכירים אותה אישית, אבל החרדה היא אישות בפני עצמה. יש לה רצונות ושאיפות, אבל מטרתה העיקרית היא ביטוי עצמי. כמו רוב האנשים, היא מחפשת להשפיע ולהשאיר את חותמה בחברה. אבל בניגוד לרוב האנשים, היא תלויה בנו וזקוקה לנו. האמת שאנחנו גם תלויים בה , כי הפחד לכשעצמו מעניק לנו את יכולת ההישרדות בעולם. ולמרות התלות ההדדית הזו, רק כשהחרדה הופכת לאישות בפני עצמה - מתחיל הסכסוך בינינו. כל אחת מאיתנו מכירה את נקודת התורפה של השנייה. היא למדה את נקודות התורפה שלי לפני שאני הכרתי את שלה, אבל בהדרגה אני מצמצמת את הפער שנוצר בינינו בהתחלה. רק מי שמכיר אותה באמת, ונאלץ לערוך מולה משא ומתן יום יומי, יודע שכמעט ובלתי אפשרי להעלים אותה לחלוטין. תקופה ארוכה האמנתי בפתרונות קסם. הרופאה אמרה שהתרופה תאפשר לי להרגיש מצוין, הפסיכולוג טוען שבעזרת הנשימות הנכונות וההרגעה הפנימית ניתן להביס אותה. אומרים שהמון פעילות גופנית עוזרת, היא ממריצה את הלב ומפחיתה ב50 אחוז את צריכה התרופות בקרב האוכלוסייה. הימנעות מפעילות דווקא מחזקת אותה. קריאת ספרים לפני השינה מצמצמת את הופעתה בלילות. לחיות בסביבה של בעלי חיים מעצים את תחושת הביטחון שלנו.
אני והחרדה הכרנו לפני חצי שנה בצורה אינטנסיבית. למדתי שעם כמה שהיא מקשה עלי והופכת את עולמי, יש לה הרבה צדדים חיוביים. אבל רק מי שמכיר אותה באמת, יודע שאין ניצחון מוחלט. ולכן, בבקשה, אל תגידו לי יותר שאם אעשה כך היא תיעלם. אל תעניקו לי תקוות לפתרונות קסם. תעזרו לי לפתור את הסכסוך בינינו כך שבסופו של דבר, אצליח בכל המטרות והשאיפות שלי למרות הכל. הדרך להצלחה מאוד איטית ותלולה, והיא מרובה בעליות וירידות. אבל אני עדיין צועדת בה בבטחה.