היי שרית, קודם כל זה מצב דומה מאד למצב בו אני נמצא כבר הרבה הרבה שנים. אני תמיד הדחקתי את העובדה שאני נמצא בדכאון או חרדה איך שקוראים לזה. ועד שהלכתי לויםול אצל םסיכולוג עברו הרבה שנים. אני כיום נשוי עם ילדים ואישתי סובלת אותי בדיוק כמו שאת מתארת את החבר שלך. דבר ראשון שימשיך ללכת לפסיכולוג ולא יוותר כמו שאני ויתרתי אחרי כמה מפגשים. דבר שני יכול להיות שעבר איזו תראומה בילדות וזה מתפרץ אצלו עכשיו. יכול להיות שמשהו בפנים ממש מציק לו ושהוא מפחד או לא נעים לו ןהוציא וגם אצל הפסיכולוג הוא לא יוציא. שבי איתו תגידי לו שיש עוד המון אנשים שחובים דכאון בחיים מכל מיני סיבות כאלו ואחרות תני לו להרגיש שהוא הדבר הכי חשוב בחיים. שיקח כמה ימי חופש ויצא לבלות איתך יחד או סדנת מדיטציה ויכול להיות שזה יעזור. אשמח לשמוע אם עזר לו משהו.

היי ניסים תודה על תגובתך.. מצטערת לשמוע על מצבך, אבל אל ייאוש בעולם ! אכן הבן זוג שלי עובר תקופה לא טובה של דיכאון . לא ידועה לי על טראומת ילדות, מה שכן אולי אני חושבת שאולי הוא עובר משבר עם עצמו, לאן רוצה להתקדם בחיים איפה ומתי.. הוא נורא רוצה להקים עסק וזה לא כ"כ יוצא לפועל מכל מיני סיבות כאלו ואחרות.. ההורים שלו מאוד בעד לעזור לו בפן הכלכלי .. אבל אני יודעת שישנם התלבטויות של אם לקבל מהם עזרה או לא . בתוך תוכי אני יודעת שהוא מאוד נאבק עם עצמו ומאוד חושב על העתיד שלו ושלנו במשותף, והוא מאוד מוטרד (הוא טיפוס של כאן ועכשיו, ולטרוף את העולם) ופתאום כששום דבר לא זז הוא פשוט מאבד את זה.. אני חושבת בדש על החושבת שזו אחת הסיבות למצב הנפשי שלו. אני מאוד מנסה לתמוך ולעודד אותו כמה שאפשר , לא תמיד עם הצלחה וגם שזה כבר קורה והוא מקשיב יכול לצאת לו לפעמים " טוב הבנתי עזבי אותי עכשיו" "שמעתי, הפנמתי , יופי " כל מיני תשובות כאלה שאני מתה שהוא יקבל אותם באהבה וההוא לא מצליח או לא רוצה, אני לא יודעת.. וכן לפעמים אני נפגעת אבל יודעת שמתישהו זה יעבור לו .. אבל מאוד מפחדת שזה רק יהרוס לנו.

שלום שרית, נשמע שאת מאוד אוהבת את בן זוגך ודואגת לו אשמח להבין קצת יותר, ממה נובעת המחשבה שלך שהוא סובל מדיכאון? אני קוראת מתיאורך שהוא עצבני במיוחד וחסר סבלנות בתקופה האחרונה, ושזה נובע מטרדות מובנות שקיימות כרגע לגבי העיסוק המקצועי שלו - הבנתי נכון? אם כן, נשמע שהוא עמוס וטרוד, ואולי מתקשה ליצר איזון בין טרדות אלו לחיי הזוגיות שלכם. אני מבינה שאת מנסה לעודד אותו, אבל לא פעם נענת בתגובה חסרת סבלנות. נראה שהעידוד הזה הוא לא מה שהוא זקוק לו, לא? אולי, ברגעים היותר רגועים שלו (שאני מבינה ממך שיש) אפשר לשאול *אותו* איך את יכולה לעזור? ולסיכום, ואולי הכי חשוב, מצאתי את עצמי תוהה - איך את מסתדרת עם כל זה? נשמע שבן זוגך האהוב מתנהג שלא כמנהגו, הוא פוגע ומעליב, מתרחק לא פעם - מה איתך?

היי שיר, תודה על התייחסותך ותגובתך..!! אכן אני מאוד אוהבת אותו ודואגת לו.. המחשבה שלי שהוא סובל מדיכאון - במפורש כי ככה אמר מרגיש.. הצעתי לו שאם במצבו הוא לא מרגיש בנוח לבוא ולשתף אותי, אז בעל מקצוע אולי כן, ואכן "הלך על זה" ונפגש עם פסיכולוגית מידי שבוע. תראי, הכל זה הערכות שלי שזה נוגע למעבר דירה הקרוב מאוד שלנו (שזה להורים, אחרי ששנה גרנו ביחד בדירה משלנו) .. ובנוסף העתיד שלו שמטריד אותו .. הוא מאוד שאפתן ומאוד רוצה להתפתח ולהתקדם בחיים .. וכאשר דברים לא זזים כ"כ וזה נתקע אז הוא קצת איבד את זה ושקע לתוך זה. אני מאוד מנסה בעדינות לעודד, ולתת לו להרגיש פתוח , והכי חשוב מנסה לתקשר איתו כדי שיראה שאני פה בשבילו בכל עת. אז לשאלתך איך אני מסתדרת עם זה? זה מאוד קשה .. ימים כלילות של בכי, וחוסר שקט ומתח נפשי שמתבטא בגוף שלי שכולו תפוס .. הייתה לנו שיחה, והוא נורא התנצל ואמר שזה לא באשמתי , ושהוא עובד תקופה לא פשוטה עם עצמו ושהוא נורא אוהב ומצטער ורוצה לשנות... ואכן באמת משתדל.. אממה.. באחד הריבים ברגע של כעס (*ובזמן של אריזות מעבר דירה) התכנון היה שעוברים לגור אצל הוריו אז בריב אמרתי לו שאולי עדיף שכל אחד יעבור להורים שלו בחזרה .. (אדגיש שהורינו גרים די קרוב אחד לשני) והוא כביכול תפס "טרמפ" על האמירה שלי שבאה מתוך תסכול לכאב.. וברגע של נחת בנינו הוא שלף לי את זה משום מקום שאם אני זרקתי את זה אז אולי זה היה רעיון טוב, ואולי זה יועיל למערכת היחסים שלנו .. ושאם אמרתי את זה אז שאעמוד במילה שלי. כמון שנעלבתי וכעסתי, אבל, שיחררתי בראש אומרת לעצמי מה שיהיה יהיה .. ומה שצריך לקרות יקרה . אז כרגע נכון לעכשיו כל אחד חוזר להוריו ומיותר לציין שזה די לא נוח לי לחזור להורים למרות שמדהים לי אצלם אבל נורא התרגלתי לשקט והשלווה שלי בדירה שלנו.. אבל זה למטרה טובה של חיסכון כספי.. אני די מרגישה קצת מתוסכלת מכל המצב והסיטואציות האלו אני מקווה שיהיה בסדר.. הלוואי :)

שרית היי. נשמע שהוא נורא לחוץ. נשמע שאת מאוד קשובה. ונשמע שהוא צריך לברר בינו לבין עצמו מה הוא רוצה מהקשר איתך. אולי זה דווקא לטובה שלא תגורו ביחד ותהיו קצת כמו בני 16 מאוהבים?...ולאט לאט שיברר לעצמו מה ככ מלחיץ אותו?....

שרית יקרה, נשמע שבן זוגך מצוי תחת לחצים רבים, ומתקשה להתמודד עימם. הרבה מהתסכול והקושי נראה שהוא פורק בתוך הקשר הזוגי, כפי שקורה לא פעם. טוב שהוא פנה לטיפול. עם זאת, בינתיים, נשמע שאת מצויה תחת המון המון לחץ - בכי, מתח וכאב בכל הגוף אינם דברים של מה בכך! אני מעריכה מאוד את הדאגה שלך כלפיו, ואת המאמץ והאכפתיות שאת משקיעה בו, אבל - מה לגבייך? איך את מטפלת בעצמך? איפה את שומרת על עצמך?

שרית, את ענקית! הלוואי עלי בת זוג כמוך. אבל שיר צודקת. היא רומזת לך שאת עלולה להיכנס לסחרור שיפגע בך בסופו של דבר. הרצון שלך לנתינה הוא ענק אבל גם את קיימת. אל תשכחי את עצמך לשום רגע. זה יפה שאת תומכת בבן זוגך אבל זה הוא שצריך לפתור את הבעיות של עצמו. לא את. אני מתרשם שהוא שוקע בתוך עצמו ולכן העדיף לפצל את המגורים. שמרי על עצמך.

הי שרית, אני כותבת כאן הרבה תגובות לאנשים בזמן האחרון, ויש לי מה לכתוב למי שמרגיש בדכאון/חרדה . ענייני זוגיות יחד עם דכאון זה יותר מורכב - כי לא בשליטה שלך מצבי הרוח שלו . ונשמע שלדעתו גם לא בשליטתו. מבחינת העזרה שאולי את יכולה להעניק לו - נשמע שהוא נמצא בהרבה לחצים - אולי יעזור לדבר על זה (הלחצים, הדברים שעושה, ההתחייבויות) ולא על "הדכאון"/ מצב הרוח? כלומר מה מלחיץ אותו כרגע בהסתכלות קדימה? לשאול אם יש משהו בזה שיוכל להעזר בו בך אם ירצה? האיזו ןבין השמירה על עצמך/ לא להגיע למצב של סיר לחץ שיתפוצץ לבין להיות שם בשבילו בתקופה הזו שתעבור - זה טריקי, כי עוד אין לכם פרספקטיבה על תקופות כאלו ש"עברו".. אין לי מה להציע כיצד לאזן רק להזכיר, כמו שעשו מעלי שיש את שתי הקצוות האלה - את והוא. הוא כרגע עסוק בעצמו - וזה יכול להיות בגלל הדכאון. וזה יכול להיות שלו. את מכירה אותו. מה שכן תשמרי על הגבולות של הקוים האדומים (אין תירוץ לפגיעה פיזית וגם לא פגיעה מרוע, כמו העלבה פוגענית). כמה זמן הסערה הזו? כמה זה שונה ממה שהיה פעם? אם היא מממושכת - הוא חשב על להעזר בטיפול תרופתי?

היי עינת, תודה רבה על תגובתך. כמובן שניסיתי הכל שאלתי אותו את כל השאלות האפשריות, הוא פשוט בוחר לא לשתף ובמיוחד לא רוצה לדבר על הנושא עם אף אחד, אף פעם. אמרתי לו שתמיד הוא יוכל להעזר בי ושני פה בשבילו תמיד.. וכמו תמיד הוא שותק ולא מגיב.. אף פעם לא עברנו כזה דבר, נכון. אני אכן שומרת על הגבולות של קווים אדומים , הוא בחיים לא פגע בי פיזית, לא הרים עליי יד וכו' .. כמו כן לא העליב אותי ברמה הפוגענית של קללות או דברים כאלו.. פשוט מסתגר בתוך עצמו .. וכאשר "מחליט" לריב איתי האישיו זה ניתוקי הטלפון וחוסר מענה כדי להבין בכלל על מה הוא כועס..(שגם לא בצדק), או פשוט לוקח את הרגליים והולך ולא מדבר (יכול לא לדבר איתי שבוע) בבית שבו גרנו לפני המעבר הוא היה שותק ולא מדבר איתי כאילו אני אוויר בשבילו - ימים על גבי ימים. כל הסערה הזאת נמשכת משהו כמו חודשיים, אנחנו ביחד כבר כמעט שנתיים.. בחיים הוא לא היה ככה ולא התנהג ככה.. תמיד היה בנאדם מצחיק שכיף להיות בקרבתו, שנותן חום ואהבה, וים של צחוקים איתו .. פשוט היה ה"בסט פרינד" שלי , ממש ככה .. אני לא חושבת (עוד פעם- אני לא רופאה או פסיכולוגית או משהו כזה) שהוא זקוק לטיפול תרופתי, אבל כן חושבת שהכל אבל הכל בראש. הפסיכולוגיה צריכה להיות בינו לבין עצמו.. הוא פשוט צריך לעבוד עם עצמו .. הוא צריך לרצות לצאת מהמצב הזה.. לא פעם ולא פעמיים אמר לי שהוא לא מעוניין לצאת מזה כי נוח לו.. אבל אני יודעת פשוט שאין לו כוח להתמודד עם זה.. כאמור הוא שקל להפסיק את הטיפול הפסיכולוגי , ולא נתתי לזה לקרות , דחפתי אותו במלוא האהבה להמשיך כי אני יודעת שזה עוזר לו וגורם לו להיות אופטימי . אני מקווה באמת שהוא ינסה לעזור לעצמו.. אבל.. אם תהיה חציית גבולות קווים אדומים, אין לי ספק שאני אסיים את המערכת היחסים הזאת, עם כל האהבה שבעולם. באמת שלא מוכנה לפגוע בנפש שלי בשביל בנאדם שלא מוכן לעזור לעצמו להירפא .

נשמע ממש מהפך שקרה בחודשיים האחרונים.- הוא התנסה באיזה סם? משהו שלא עשה לפני? חוויה שלא עשה לפני? בכל מקרה נשמע שאת חופרת את כל הכיוונים. חזקי ואמצי

שרית יקרה, שמחה לשמוע שפעלת לפי תחושותייך. נשמע שהגעת לנקודה שנדרשת ממש להציל את עצמך מפני מחנק מצבו הנפשי - וטוב עשית שהגנת על עצמך! עם זאת, נשמע שתגובתו קשה, אולי אפילו מניפולטיבית כלפייך - לא? מעניין אותי מה שלומך, חלף כמעט שבוע מאז שכתבת לנו?

זוג חמוד, אין אפשרות לעזור לאדם דכאוני חוץ משהוא יעזור לעצמו או לפחות יקבל אחריות על החיים שלו, אני מסכים לא תמיד בנאדם מודע למצבו ולכן בעלי מקצוע עשויים לשקף לו את מצבו אם כי תלי באיזה מצב ולא תמיד זה נכון לזמן מסוים. אני במקומך הייתי עושה פסק זמן ובשל גילך הצעיר חוזר הביתה להורים. הוא נשמע בחור על הכיפאק שיש מצב שעובר באמת תקופה לא טובה, בכל זאת אני יכול לשער שההוא בן גילך פלוס מינוס, תחזרי להורים אל תחדשי חוזה ותקחו הפסקה קצרה יכול להיות שהוא צריך אותה גם גבר צריך חופש לפעמים. זה מה שאני חושב. כמובן את גם לא צריכה לסבול את היחס זה ברור, אך מאידך צריך גם להבין את הבן זוג שיכול להיות שיש לו קשיים או דברים בלתי פתורים. עדיף ללכת לבעל מקצוע הבעיה שבפסיכולוגיה לוקח הרבה זמן אבל לפעמים זה נדרש

היי שיר, אכן חזרנו להורים, אבל, במפתיע לאור כל המצב הנפשי שלו רציתי באמת לתת לו את הזמן שלו שאם יבוא לו לישון בנפרד אז זה בסדר מבחינתי.. לא דיברנו על זה אבל בפועל במהלך כל השבוע הוא יישן אצלי (בבית הוריי) ובסופ"ש אני אצלו - כמובן מרצון שלו . אבל.. ויש אבל גדול.. הריבים פסקו כנראה שבאמת משתדל .. אבל היחסים בנינו קרים מתמיד . אין שום קירבה פיזית.. אפילו נשיקה, הדבר הכי בסיסי במערכת יחסים זוגית - אין . כבר חודשים לא אמר לי שהוא אוהב אותי, אני גם לא דורשת ולא אומרת לו בעצמי.. פשוט הנחתי לזה להיות כמו שזה.. וכן זה חסר לי מאוד.. מרגישה שכבר לא בא לי עוד פעם להעלות את הנושא הזה שוב שאני אומרת מה שאני מרגישה או חושבת.. נהייתי אדישה לכל המצב .. כל שיחת טלפון מהצד שלי, התגובות שלו מאוד עצורות.. כמו למשל: "מה עניינים? בסדר! " אין לו כבר את הקטע ששואל מה איתי, איך אני מרגישה איך עובר עליי היום וכו'... פשוט כל תשובה שלו מסתכמת בסימן קריאה. אני אוהבת אותו מאוד ומנסה את שיטת האדישות פשוט, בפעם האחרונה לפני שמפרקת את כל החבילה.. מקווה שמשהו ישתנה.. אולי יפקח את עיניו ויבין ויעריך את המאמצים שלי כלפיי הזוגיות הזאת סוף סוף אעדכן בהמשך בהתרחשות חדשה.. תודה רבה על האוזן הקשבת , כ"כ מעריכה שיש מי שמקשיב ולא שופט ..

שלום שרית, טוב לשמוע עדכון ממך. המצב שתיארת נשמע לי מאוד עצוב ובודד, נשמע שמצבו הנפשי של בן זוגך הפך אותו למצומצם - הוא מדבר פחות, מביע פחות אהבה וכו' ואת הלכת בעקבותיו וצמצמת גם את ביטויי החיבה והאכפתיות מצידך. כתבת שאת "מנסה את שיטת האדישות", למה את מתכוונת? לאן את צופה שהאדישות תוביל ומה היא תקדם בעבורכם? היית רוצה שהוא יעריך אותך ואת המאמצים שלך בעבורו ובעבור הזוגיות, אך אני מניחה שאדישות כלפיו לא תוביל לשם - לא? נשמע לי שאת מנסה קצת לשמור על עצמך, ומתרחקת באמצעות האדישות - ככה את קצת רחוקה ובטוחה יותר, פחות נפגעת, יותר מוכנה לפירוק. מה דעתך? זה מובן ביותר שאת מגיבה ככה, חווית הרבה פגיעה ועלבון בחודשים האלה, רק חשוב שתשימי לב לאן זה לוקח אותך.

אני אגיד לך את האמת אין לי מושג לאן זה יוביל .. נמאס לי לכאוב את המצב הזה כבר.. כבר חשבתי שאולי אם אהיה אדישה כלפיו וכלפיי היחסים שלנו אולי משהו יתעורר בו מה שיהיה יהיה .. פשוט אין לי כוח לשום דבר.. אני לא נופלת לדיכאון או משהו .. פשוט אכפת לי ולא אכפת לי.. אם את מבינה למה אני מתכוונת.. מבחינתי זו הישורת האחרונה..

קודם כל הכבוד לך שאת כזו דואגת, איכפתית, מתחשבת ורואה מעבר לעצמך. זה לא מובן מאליו למרות שזו צריכה להיות דרכה של כל זוגיות טובה. אני בעצמי הייתי בתקופות קשות של דכאון בחיי ובתקופות האלה הייתי גם ב2 מערכות יחסים שבסהכ ארכו מעל 7 שנים. לא זכור לי שקיבלתי יחס כזה כמו שאת נותהת לבן זוגך המדוכא ככה שאני מעריך את זה בך. אך כמו שכבר ציינו כאן יש גבול לכל נתינה! שלא תתני ותתני מרוב אהבה עד שתמצאי את עצמך סחוטה ומרוקנת רגשית/נפשית ופיזית.. גי זה יכול מאוד לקרות. אנחנו לפעמעם לא שמים לב לעצמנו ומה שזה עושה לנו בגלל שאנחנו כלכך אוהבים ומבחינתנו זה מובן מאליו לתת ולתת למען האהבה. הייתי בזוגיות בה ניסיתי לעזור או לשנות בעזרת האהבה באמצעות נתינה מרובה וניסיון להבין את הצד השני. מצאתי את עצמי מתרוקן לאט לאט עד שלא נשארו בי כוחות בשביל עצמי. וביום שייגמרו לך הכוחות זה גם ככל הנראה היום שבו האהבה שלו אלייך תיגמר. אז תשמרי על הכוחות שלך בשביל עצמך קודם, ואולי אז גם בשביל אדם אחר. באמת תהיי זהירה עם זה.. אני מציא לך להציב לו תנאי או שהוא מטפל בעצמו ואת תוכלי לעזור היכן שתוכלי או שאת פשוט עוזבת לטובת האושר שלך. ככה לעולם לא תהיי מאושרת ורק תחכי לאושר שלא יגיע..

שבוע טוב לכולם :) SAD29 תודה רבה על התגובה המדהימה.. אז אעדכן אתכם בתרחישים שהיו בסופ"ש .. כמו שכבר ציינתי המריבות בנינו פסקו אבל היחסים שלנו היו לא בגדר הנורמל, ביום שבת בבוקר התעוררנו אצלו בבית ופתאום הוא זרק לי הערה של חצי צחוק חצי ברצינות: "מה קרה כל הלילה חיבקת אותי ולא שיחררת? , לא צריך - מיותר.." אני שמעתי את זה ונפגעתי כ"כ .. יכולתי לא להתייחס כי ידעתי שהוא לא באמת מתכוון לזה אני כבר התרגלתי לשטויות שלו .. אבל לאור המצב, הרגשתי שאני נפגעת מזה.. ותאכלס איך לא? צחוק לא צחוק, התכוון או לא, זה פגע! פשוט החלפתי בגדים ואמרתי לו שאני רוצה ללכת הביתה, וכמובן שהולכת.. הוא ישר לקח את המפתחות והחזיר אותי הביתה. בחנייה של הבית שלי פשוט הרגשתי שאני חייבת לה להתפוצץ ולהגיד את כל מה שאני חושבת וכל מה שעובר עליי, ופשוט לא היה אכפת לי מה יהיו ההשלכות של זה. פשוט שחררתי את כל מה שבער בי. בהתחלה הוא תקף בחזרה, יכול להיות כי הטונים שלי היו גבוהים, וכמובן שההגנה הכי טובה היא ההתקפה.. אמר שאני לא יוזמת שום דבר , שמבחינתי אני חוזרת מהעבודה כל מה שמעניין אותי זה להיות בבית ולראות טלוויזיה, וללכת מהבית שלי לבית שלו וההפך.. ושזה השגרה שלנו .. והוא לא יכול להכיל את המצב הזה.. אז בתגובה עניתי לו, שאין לי חשק ליזום איתו דברים, יציאות, אהבה וכל מה שזה כולל.. שאלתי אותו מתי בפעם האחרונה הוא הפגין כלפיי רגשות ? מתי אמר שהוא אוהב? , מתי הוא של אותי לאחרונה עם כל הדיכאון שלו, איך אני מרגישה ? אולי אני בדיכאון ? אולי אני לא יודעת כבר מה לעשות? כמובן הייתה שיחה ארוכה שערכה כמעט שעתיים של ישיבה באוטו מלווה בדמעות בלתי פוסקות של מצב כואב.. אבל בעיקר שחרור.. הוא כמובן שתק אבל ידע טוב מאוד על מה אני מדברת. והכנסתי לו מה שנקרא "קצת שכל לקופסא" , הוא התנצל ואמר שאני צודקת - לראשונה בכל הזוגיות הזאת. והבטיח שישנה את ההתנהגות שלו ושהטיפולים הפסיכולוגיים שלו כן עוזרים לו להבין איפה הוא נמצא ומתחיל לפעול למען עצמו ולהבין את המצב ולקבל אותו בתמורה לשינוי שהוא חייב ליישם . השיחה הסתיימה באופן מאוד אופטימי - סוף סוף הוא נפתח אליי ודיבר.. כמו שהרבה זמן לא עשה. הרגשתי שהגבר שלי מתחיל לחזור לעצמו . אני רוצה ומשתדלת להיות אופטימית לגביי הזוגיות שלנו כי אני באמת רואה לנו עתיד מדהים ביחד.. אנחנו אוהבים מאוד.. אבל את המסקנות והתובנות שלי אני כבר קיבלתי ואדע איך להתנהג ואדע לשים גבולות .. תודה לכולכם על העצות המדהימות , ללא ספק עזרתם לי מאוד. אני מעריכה אתכם מאוד !! זה לא מובן מאליו שאנשים שאני בכלל לא מכירה עוזרים ותומכים ללא שום רצון לתמורה בחזרה. אתם מדהימים !!!!!!!!! תודה ענקית מעמקי ליבי , שולחת לכם לב ענקקקקקק 3>

היי שרית, קראתי את כל מה שכתבת וכל מה שהגיבו לך ואני דבר ראשון רוצה להגיד לך שאת צריכה להיות גאה בעצמך שאת לא מוותרת לבן זוגך אבל גם לא שוכחת את עצמך - זה מאוד חשוב! אני מאוד מזדהה עם המון דברים שאת כתבת ושיתפת גם כי אני הייתי בזוגיות כזאת אבל אז הייתי במצב נפשי לא טוב והיום אני בזוגיות עם אדם מקסים שסובל גם הוא מדיכאון... זה לא פשוט בכלל. זה שהוא הולך לטיפול זה כבר מצויין כי בעייני הוא רוצה ומוכן לעבוד, לטפל ולעבור תהליך עם עצמו. אך מצד שני, (ראיתי שכבר שאלו אותך אבל אני שואלת מניסיון אישי שלי) - אני יודעת כמה זה שם עליך נטל ועומס כי את כביכול צריכה לתמוך בו, להיות אמפטית וקשובה ולא תמיד יש לנו פתרונות או תשובות של מה אנחנו צריכות לעשות בסיטואציה הזאת.. אולי החוסר שיתוף שלו נובע מדאגה כלפיך, הוא רואה אותך וכמה שאת עושה מנסה ולא מוותרת עליו ועל הקשר שלכם ומניסיון, אני יודעת כמה זה יכול להוביל לתחושת אשמה וכעס עצמי ותסכול כמו שגם תיארת מהצד שלו.. כלומר, שהוא לא יכול להעניק לך את מה שאת כרגע מעניקה לו וזה קשה מאוד לשניכם. האם חשבת גם את ללכת לטיפול? לקבל עזרה בעצמך? כלים? מישהו שיקשיב לך? 
עוד שאלה שעולה לי, האם ההורים שלו מודעים למצבו? כי אולי שווה לשתף אותם.
ודבר אחרון, נשמע שבן זוגך הוא אדם של מעשים, אדם עם המון שאיפות, אמביציה, רוצה להצליח.. אני יודעת ושוב מניסיוני האישי שאני גם אדם כזה, אני מאוד פרפקציוניסטית וכשלא הולך לי משהו אני נכנסת לתחושה של כישלון, שאני לא מספיק טובה, שאולי לא אצליח וזה גורם לי להרגיש חלשה במיוחד ששמים לי את זה בפרצוף. אולי גם שווה לחזק אותו במקומות שהוא טוב בהם.
זה בהחלט אתגר, אבל האתגר שלך הוא לנסות לראות מתוך כל המצב הזה את התכונות שאהבת בו, את היופי שראית בו ואת האדם שהתאהבת בו בתחילת הקשר ועד היום. ברור שגם לך מותר להיות מתוסכלת וחסרת אונים או כועסת או כל רגע שעולה בך. אבל חשוב שתזכרי תמיד - הכלי הכי נגיש וחזק שיש לך הוא שיש לך תמיד את הבחירה להיות במערכת - היחסים הזאת, אפשר ומותר לך לבחור כל יום מחדש. שלא תרגישי שהזוגיות הזאת נכפית עליך, אלא היא הבחירה שלך ושוב תמיד לזכור לדאוג גם לעצמך. מקווה שעזרתי קצת ומאחלת לך המון בהצלחה אהובה :)