אויש... ליבי ליבי. הייתי יכולה לחתום באותן המלים ממש. אני... גם לא מרגישה בחיים. ובתחושה ש"הייתי רוצה להיות שם" (כמאמר המערכון האלמותי מרחוב סומסום). אני לרוב בהמנעות מהחיים - ובנסיון שלא מצליח להמנע מהתחושות שהגדרת מדויק -ריקנות וחוסר הגשמה וחוסר הערכה... הייתי מוסיפה בעצמי גם תחושת כשלון וחוסר סבלנות. אני כותבת וכאילו ברור שהקריטריון להצלחה צריך להיות ההצלחה לחזור לעולם. (אני מעולה בלהגיד לתלמידים עם קשיי למידה - שמה שמשנה זה החתירה להשיג את המטרות שהם שמים ל ע צ מ ם, ולא בהשוואה לאחרים.חחחח קל להגיד.) אבל ....חוסר אמונה? לא בטוחה לגבי זה לגביך. עובדה שיש בך רצון לחזור לחיים. ומאמץ. זה נשמע יותר כחוסר כוח - כמו לטפס הר כשזה מרגיש שזה בלתי אפשרי. (אצלי בהתאמה למטפורה - נראה לי שבעבר הייתי הולכת על ההר בלי בעיה , עד שהיה משבר שבו התגלגלתי לתהום שלא הכרתי, ומאז אני מתקשה לצאת. כל פעם כשאני מצליחה קצת - אני מחליקה חזרה לתהום. כך שגם עכשיו, כשאני לא ממש בתהום אלא סתם בתחתית ההר - מרוב חוסר האמונה בכוחות שלי ופחד לחטוף מכות שוב כשאתגלגל למטה - אני פשוט לא זזה). וגם השם שבחרת לעצמך / be living מקנאה במי שפשוט חי. ומודה - מקנאה בעיקר במי שמצליח. ו.. תודה לך שאפשרת לי להדהד משהו חזרה מעולמי הבודד. מוזמנת לכתוב - מה הביא אותך עד הלום? מה ההר שלך?

היי עינת מה הביא אותי החיים והאיש ההוא שבא ולקח הכל איתו ושאני כותבת הכל הכוונה היא לה-כ-ל גם את הכבוד העצמי גם את התקווה גם את האמונה הכל לא השאיר לי כלום תכנסי לבלות שלי תקראי ״תאונת רגשות חזיתית״ אני עייפה מדי כדי אפילו לענות כאן כמו שצריך אני בשארית כוחותי עוד מצליחה לנשום

גם אני בהשרדות והמנעויות אבל יש ילדים שהם האור ומשתדל להיות עבורם לא תמיד יש סבלנות ומתפלל הרבה יש ימים שקשה נורא אבל נלחם , בסביבתי לא באמת מבינים אותי לפעמים רוצה לחלוק עם כאלו שמכירים את העולם הזה ואין כח לכתוב אם היה לי אומץ הייתי נפגש או הולך לקבוצת תמיכה