מכיר את התסכול. רובנו מתוכנתים לעמוד במציאות בלתי נסבלת וכואבת שגם אם אין לה באופק סיכוי להשתנות עדיין נאחז בה מסיבה כלשהי. אני לא יודע מה המצב שלך, ואולי אתה במשבר שבתקווה יחלוף וכרגע החושך מכסה את עיניך ולא נותן לך לראות דברים בפרופורציות, ואולי המצב באמת מייאש וניסית כמוני ודברים לא משתנים. בכל מקרה, אתה לא פחדן, יש המוני אנשים שלא מבינים למה לעזאזל הם מושכים עוד יום ועוד יום, ואני לא מתכוון להיות איזה שטן שעץ עצות מרושעות ודוחף אדם במשבר, ממש לא, אבל בשבילי גם העידודים הריקים האלה "יהיה בסדר תחזיק מעמד החיים יפים" הם קשקוש מעליב ומזלזל. מקווה בשבילך שתמצא דרך לצאת מזה, ושאולי יש לך עם מי לדבר שם ברמבם, עוד אחד אבוד.

בבקשה תחזור למטפלים שלך ותסביר להם מה אתה מרגיש, בתכל׳ס אנחנו רוצים וצריכים שהכאב ייגמר, שנראה אור ולא רק ייאוש ואפלה בלתי נגמרת, זה עובר מניסיון ... רק לוקח זמן, תיעזר בכל מה שיש מסביב ואתה לא לבד, בבקשה אל תשכח את זה, חיבוק.

אני לבד, כל כך לבד. אחרי לילה מלא בסיוטים שאין לי מושג קלוש מהיכן הגיעו. התעוררתי באמצע הלילה ותחושת שיתוק מלווה אותי. לא יכול להביא את עצמי להזיז את הרגל כדי לצאת מהמיטה ולנשום רגע. היום בבוקר הלכתי לאשפוז יום סיפרתי על הלילה לאח האחראי, על כך שאני מתחנן לדבר אם פסיכאטר. דיברה איתי אחת שאינה מטפלת בי ישירות, הסבירה לי שתחושת השיתוק היא תגובה שכיחה לסיוטים. שאלה אותי איזה כדור שינה אני לוקח. הגבירה לי את המינון של המירו וזהו. באחת הפגישות באשפוז שנקראת פרלמנט, בו מעלים נושא לשיחה של כל המטופלים. הדיון עסק בזוגיות במהלך המשבר. אני שאיני זוכה לכל תמיכה מאשתי, כל התעניינות על מה עובר עלי ועל איך אני מרגיש. התפרצתי בבכי בלתי נשלט שנמשך מעל 20 דקות. פשוט לא יכולתי להפסיק. האח האראי דיבר איתי ונתן לי תחושה שאני בידיים טובות. שוב שוחחתי על הפסיכאטרית מהבןקר. הפעם היא שאלה מה קרה והסברתי לה שאיני יכול יותר לחזור הביתה. שאין לי כוח יותר להתמודד עם הרצון לקפוץ מהחלון. תשובתה, היתה פשוטה וקרה. אשפוז במחלקה פתוחה עד שאתייצב, שזה היה המקום בו הרגשתי הכי טוב אינו בא בחשבון. והציבה בפני שתי אפשרויות בחירה או להגיע ביום שני לאשפוז יום או להתאשפז בבית החולים בטירת הכרמל. מקום אליו כל המטופלים האחרים ששמעו על כך אמרו לי לא להתקרב אליו. אני מפורק לחלוטין, לפני עוד ליל סיוטים. האישה שלצידי מעדיפה לומר לי דוקא עכשיו עד כמה היא לא אוהבת אותי ועד כמה היא רוצה שאצא מחייה. איך אעבור את סופ"ש? איום באשפוז בבית משוגעים? מעדיף לחכות לרכבת על הפסים

לדעתי אתם לא עושים את המהלך הזה של לסיים את חייכם כי אתם יודעים שלמרות כל הקושי הזה יש עוד תקווה שהדברים ישתנו. אני מאמינה שאתם יכולים לצאת מהמקום הרגשי הזה , אולי לא לחלוטין אבל בהחלט ניתן להרגיש יותר טוב. אני הבנתי שאני מתעסקת בהיותי קורבן כל הזמן, ואני מצפה מאחרים שידאגו לי ויעשו לי ולמה הם לא רוצים להיות חברים שלי- ואז אני מרגישה בדיכאון... צריך לחפש מטרות בחיים ולהאמין שאפשר להגיע אליהם, לא לשרוד את הימים, אני מקווה שזה יהיה אפשרי בשביל כולנו. אני ישמח להיות שם בשביל כל אחד מכם... אפשר גם לעשות מפגשים קבוצתיים, לפתוח קבוצת וואטספ. לדעתי כל אחד מאיתנו יכול ללמד את האחר טיפים איך להתגבר על קשיים ורגשות. האם אתם בעניין שנארגן משהו?

אייל יקר, נשמע שאתה מאוד סובל וכואב. מדברייך גם עולה שאתה חש מאוד לא מובן. באשפוז יום יש גם טיפול פרטני רגשי, מי המטפל/ת שלך? האם נוצר קשר טוב? אתה יכול לשתף? מדוע הפסיכיאטרית אינה מוכנה שתשוב למחלקה הפתוחה, היא יודעת שזו בקשתך? לגבי ניסיון ההתאבדות, אני שמח לשמוע שאתה איתנו, כאשר בן אדם מרגיש שהוא רוצה למות זה הרגע הכי לא הגיוני לחשוב האם זה באמת נכון. אתה במשבר עמוק לפי דבריך אבל אפשר אחרת, כפי שגם שילמתי כתבה לך. אשמח לשמוע ממך עוד ולחשוב יחדיו.

הבנתי ממטופל אחר שהמחלקה מלאה. הבעיה היא שאין לי נמל מבטחים לחזור אליו. הבית הוא חור ריקני. הילדים לא מבינים אבל מרגישים שאבא אחר. האישה לא מתיחסת למרות ניסיון שיתוף. היא מרגישה נבגדת כי רימיתי אותה ולא ספרתי לה שאני דכאוני. דבר שלא ידעתי שאני כזה בזמן שהתחתנו לפני עשור. חוסר ההכנסות שלי הורס אץ הבית כלכלית. אני בפיגור בהלוואות. אז אשפוז יום אני באמץ מנסה להוציא ממנו את הדבר הנכון. להפתח ולדבר להניח הכל על השולחן. הבעיה היא שלאחר מכן אין נמל מבטחים לחזור אליו ולמלא ולו במעט את המצבר הנפשי. סופש ארוך לפני. אני ממש לא מאוזן מבחינת הטיפול התרופתי. משהוא כאן לא עובד אלא ההפך מכניס אותי למקומות לא מוכרים. שאני לא יודע ומבין איך לשלוט בהם. סיוטים התקפי בכי של יותר מחצי שעה כל פעם. הייתי כרגע חותם על הכל, מחלקה, דיור מוגן. אבל, טירה? אני מניח שאתה יודע מה הולך במקומות כאלה.

היי אייל, אני לא מכיר את האשפוז שם, אבל כתבתי לכמה אנשים שאולי כן ומחכה לחוות דעת שלהם. אתה מתאר מצב מורכב בחיים האישיים וברור לי שהעול הכלכלי לוחץ מאוד. בני כמה הילדים? האם אתה באמת מסוגל לדמיין שאתה לא רואה אותם יותר? אילו טיפולים ניסית בעבר לדיכאון? האם אשתך עברה איתך תקופות של דיכאון בעבר? מקווה שיש לך כוח לכתוב, ממשיך לקרוא

לא, הייתי סגור. אבל לפני חודש וחצי זה התפרץ כמחלה, אין לי דרך אחרת לתאר זאת. פשוט שבת אחת הסכמתי לגשת למיון פסיכיאטרי ואז הכל התפוצץ. היה מביך להסתכל על עצמי לאחר מעשה ולחשוב על כך. שהאחות במיון שואלת אותי למה אני כאן ואני פשוט יושב ובוכה ואישתי זו הנאלצת לדבר. עם העמקת המשבר הכלכלי היא החלה להרים ידיים בצורה מהירה והיום המצב הוא שאני מתמודד לבד עם המחלה לא תמיכה שלה או של המשפחה שלי. בעוד שהיא יש לה חברה טובה שעברה משבר כזה ומשמשת לה ורק לה כמקום מפלט. הבדידות הזו, השקר בחיוך המזוייף לילדים 8 ו- 3 וחצי, בן ובת בהתאמה. החוסר יכולת להביא את עצמי חזרה לעבודה. הסיוטים מהלילות האחרונים מותירים אותי מבועת. התברר לי לזוועתי לאחר שנפתחתי במחלקה הפתוח עם הפסיכולוגית. שאני הייתי ילד שנכנס להגדרת הסף היום של ילד מוכה. שהיה מוגדר היום במערכת החינוך היסודית, כילד שעבר התעללות מינית בידי בני כיתתו. זה משגע אותי לחשוב על זה. איך הצלחתי לקבור את זה 35-40 שנה ועכשיו זה פשוט התפוצץ החוצה ושינה את חיי לחלוטין. אחרי ההתפרקות של היום אני מבין שיהיה להם טוב יותר וקל יותר ללא אבא שנלחם בשדים וצורח אל הרוח המנשבת בתחילת הסתיו בכרמל. אם הם יקלטו והגדול מתחיל לפתח מודעות עצמית ודיעה עצמית. הם יגדלו ויבינו לא תהיה להם ברירה. הפגישה הבאה באשפוז יום תהייה ביום שני, אז גם יחזור המנהל. לא אכתוב את שמו, ניתן למוצאו באתר של בית חולים רמבם. סביר להניח שהוא ימליץ/יאיים/ידרוש אשפוז בטירה. מבחינתי זה פשוט לא יקרה. ללא כחל וסרק. פסי הרכבת של אזור בת גלים יוחתמו בדם לפני שזה יקרה. עד אז, אלו הרבה שעות ללא שינה.

אייל מחזק את ידיך על השיתוף ועל הסבלנות לכתוב, היא ממש לא ברורה במצבך. אני שומע כמה אתה רוצה להצליח, להתגבר ולא מאמין שאפשר. העובדה שהדחקת את הילדות והצלחת לנהל חיים מלאים עד לאחרונה מראה שיש לך כוחות וכנראה הרבה יותר ממה שאתה יכול לדמיין במצבך הנוכחי. ברור לי שקשה לראות את אשתך שם ולא לקבל ממנה את הסיוע. האם יש מישהו אחר שאפשר להיעזר בו חבר, ידידה, משפחה? ולגבי הילדים ברור לי שכרגע יש לך מעט סבלנות או שאין בכלל אבל אתה הכול בשבילם, היום קשה לך אבל אתה מנסה ומתמודד וזה מה שהם לומדים שאתה מתמודד כשקשה. באשפוז יום יש כמה מטפלים לרוב (פסיכיאטר, פסיכולוג, ריפוי בעיסוק וכו) למי הכי התחברת? דבר איתו/ה ותחשבו יחד. ייתכן שהם לא מבינים את השבר בו אתה נמצא, אני מתרשם שיש לך את המילים והיכולת להסביר. או שפשוט תתן להם לקרוא את הפוסט. יש עוד מקומות אשפוז אולי יותר רחוקים ואתה יכול לבקש להגיע. האם יש משהו ולו הקטן ביותר שנותן לך מעט סיפוק או נחת?

צר לי. אבל לא, השיחות עם הילדים כרגע מתבטאות בעיקר בקשיחות ואפס סובלנות. או בקיצור תהפכו לבלתי ניראים או רועשים. אין לי חברים, מסיבות שהיום אני כבר מבין. מעולם לא נתתי אמון באדם המדבר אלי פנים אל פנים. ככה שפשוט אין לי חברים ולו אחד. משפחה? היא לא יודעת בעצמה איך לטפל ולגשת לזה. וזה ציטוט של אמי, לגבי אבא ובכן הוא יותר ספרטני בתפיסתו. מבחן המים הקרים והבכי, מבחינתו אני יכול להתאבד כי אני חלש רק שלא אקח אף אחד איתי. כמו שאמרתי, אלו הן המון שעות עד יום שני. והכדורים לא מאזנים ואולי אף מתחילים לתת השפעה המוזכרת בתופעות הלוואי. סיוטים, חרדות, מחשבות אובדניות קונקרטיות והחרפת הדיכאון. אני לא רופא רק הנסיין וזאת התחושה. גם במידה ואגיע למיון ברמבם. המקום היחיד שאליו ישלחו אותי הוא בית המאסר לפושעים מסוכנים בגות'האם סיטי.

חייב וידוי, כי האמת חייבת.להאמר. הפיתוי לשילוב בין כמה סוגי כדורי שינה לוואליום על נגזרותיו במינון חורג. קורץ מאוד מסלסלת התרופות. לפחות לילה אחד לישון בזמן שהשדים מחפשים במה לעשות שמות.

היי איל, שמעתי את מה שקרה. אני ממש מצטער בשבילך. כשאני ניסיתי להתאבד בפעם הראשונה הייתי במצב הרבה פחות גרוע, וכדי להסתיר את זה כדי שאותי לא יאשפזו במוסד סגור לחולי נפש עדיין מלא מלא לחץ, אבל עדיין הרבה פחות ממה שקרה לך. דע לך שאני עוד לא בן 13. אם יש אצלי תקווה, זה עניין של שנים, לפחות 3, ואני מנסה להחזיק את עצמי בחיים עד אז, כי אם אצליח לחיות עד אז, רוב הסיכויים יהיו לטובתי ואוכל להיות מאושר. כרגע אני מנסה להגדיל את הסיכויים שלי כמה שאני יכול בכל מה שיש לי. אבל העניין הראשוני הוא זמן, ואחרי זה מזל.

איל יקר. פריצה של מחלה היא אירוע טראומטי ביותר. האדמה רועדת תחתייך וההרגשה איומה. זה לגמרי מובן שכרגע ממש לא יהיה לך סבלנות לילדים ולא לאישתך ולא לאף אחד אחר. פחדים ומחשבות על מוות הם חלק מהסבל הנורא שאתה חווה כעת אבל הדבר החשוב ביותר שאתה צריך לזכור שכרגע אינך מיוצב ומטופל והחיים יכולים להיראות לגמרי אחרי. בעוד זמן קצר. האמן לי. יש לי ניסיון עצום בעניין. איל, האם היית רוצה שאפנה למחלקה שלך ואנסה לגייס יותר כוחות למענך?

תודה. אשמח מאוד. אתמול דווקא הצלחתי להביא את עצמי למצב שאישתי ואני שוחחנו כמה דקות על העיניין. אין ולו מילה רעה אחת עליה, אני מנסה לדמיין איך אני הייתי מתפקד במקומה וסביר להניח שהציון היה נכשל. לא מתוך ירידה עצמית אלא, הכרה ברורה שזה מבנה האישיות שלי. את חיי הנישואין האלה, לכאורה, כבר לא ניתן יהיה להציל. עוד משהו חרדתי שאאלץ.להתמודד איתו בהמשך. ביום חמישי הרואה המחליפה העלתה לי את מינון התרופות. אבל עדיין במהלך היום אין כל השפעה. מנת תרופות הערב, בעיקר המירו, מרדימה ובשלב מאוחר יותר תוספת כפולה של בונדרמין/זודורום מביאה למצב שאני נרדם באמצע פעולה. אבל, עדיין לאחר 3-3וחצי שעות שינה מתחילים הסיוטים. בכל לילה הם חזקים יותר, מרוכזים יותר. כאילו תת ההכרה מנפה את הקטעים המתים או החלשים יותר של הסיוט ומשאירה את המיטב. אני מתעורר משותק גופנית לזמן לע קצר. אני מניח שבאמצע הלילה 5 דקות מרגישות כמו נצח. הסיוטים עצמם, מפחידים מאוד אבל בעיקר יוצרים תחושה פסיכוטית על סף הטירוף. המחשבות באותו רגע הן צרחניות. כאילו אני צורח לעצמי בתוך הראש, מה לא בסדר? מה אני אמור להבין מהחלום? מה זה אומר? אני יודע שהסיוט הוא על זמן עבר רחוק. כיתה א'-ב' משהו שהתחיל שם ונמשך עד לאזור חטיבת הביניים. התחושה הכללית היא מינית, לא פיזית, בבחינה של תסמינים גופניים שאני עירני. זה גם לא בקטע של סרט ככול או סצנה רומנטית. הכל צורח שם זה אסור. ההבנה לנושא שיש היום לא הייתה קיימת בסוף שנות השבעים תחילת השמונים. מכאן תחושת האסור הלא טיבעי ההרסני. במהלך היום התקפי הבכי, אני לא צריך שיר עצוב ברדיו או מילה של האישה. מבת בילד הגדול שמסתכל עלי ושואל, אבא איפה כואב לך. הרצון שלו לרצות אותי ןכשאני מסה להתמודד עם זה לבד במיטה. הוא מופיע עם שלל רעיונות. בוא נתקלח, ננוח ביחד. הןא חובב סדרות מצויירות ולמרות זאת משוטט בערוצי הספורט ההיסטוריה והבישול כדי לחפש לי משהו שיגרום לי לעשות עימו פעולה משותפת של צפיה בטלוויזיה. הוא מתקרב כדי להתכרבל ואומר, אבא אני כל כך אוהב אותך ולעולם לא אעזוב אותך. ואני נקרע מבפנים, ילד, לך לשחק, לך תציק לאחותך, לך תראה גרווטי פולס או כל סדרת דיסני אחרת שאתה אוהב. אבא בוא נכין עוגיות ובוחר מתכון (יצא מולצח) ואני לאט לאט, מתחיל להרחיק אותו, לגרש אותו. אתה מפריע לי בהתכנסות העצמית שלי. והוא נלחם ומתעקש בעלבון להשאר. זה לא צריך להיות ככה, אני גורר אותו אחרי לעולם האפור ממנו הוא מנסה להוציא אותי. עוד שבועיים הוא בן 10, אין לי שקלמרוט אחד לתת

אתה חייב להבין שכרגע אתה במנהרה שחורה והכל שחור: ההיסטוריה, ההווה והעתיד אבל אלו תחושות זמניות בהחלט אתה רק צריך לצלוח את המנהרה הזאת. האמן לי. שלח לי מספר או המקום שאיתו אתה בקשר ואני אהיה בקשר איתם

היחידה לטיפול יום בית החולים רמב"ם 04-7773030 גילוי נאות: קרא מה שקרה במהלך השבת. חוסר ההתעניינות. של משפחתי. הביאו אותי לנטילה מופרזת של כדורים. איני יכול יותר אמר פעם בגין וכמה שהוא צדקב

פיצוץ נוסף עם האישה, באשמתי המלאה. הביא לבכי. למרות דברי ההרגעה והביסיון הצודק של האישה להעמיד אותי אל מול המראה.. בצדק כדי שאוכל להעמיד למציאות בלבן ל השניים. כאמור, הביא אותי לידי דמעות ובכי בו אני עושה כל הניתן בכדי לרחם על עצמי. וסרב בתוקף להבין כי במצב הנוכחי פרידה. תהייה הדבר הנכון והטוב ביותר לעשות, לא רק למען הילדים הרואים דמות אב מתרסקת אל מול עינהם. אלא, גם למענה, להציל אותו מחיים ארורים, הם חובות עתק שנבעו בעיקר עקב חוסר היכולת שלח להשתכר כמו שגבר אמור לעבוד ולהביא את עצמי למצב של חודש עבודה מלא. דבר שמעולם ל מצליח לקרות, כי אני לא חולה פיזית, המחלה הנפשית שלי מונעת את זה. אז כן, למרות הדמעות, אני מבין אותה. אך לא יכולתי לעצור את הדמעות כי אני עדיים כל כך אוהב אותה. שוקל להעמיס כמות הרבה יותר רצינית של כדורים 30-40. ובהם כאלא אליהם אני אלרגני, כגון אופטלגין. כאן מסתיימים שידורינו לילה טוב וברכה ושגשוג

אז מה עושים? כי אני את היכולת לצאת מהבוץ הכלכלי, איבדתי את היכולת להשתכר באופן נורמלי ולו שכר מינימום, איני מצליח לעמוד ביותר מ- 7-10 ימי עבודה בחודש. את המשפחה אני מאבד כי האישה רוצה להתגרש ואיני יכול לשלא להבין אותה. מגיע לה הרבה יותר מגבר שקרן, דכאוני ואחד שאינו יכול לפרנס את משפחתו. מכאן שנותר רק דבר אחד והוא נראה קורץ מתמיד. יאללה כולם הלכו לישן. כיוון שבשינה מחכים לי סיוטים אליהם אני ממש מתחנן לא להגיע לידי זה. ובכן די מספיק, באמת שהתרוקנתי מהכל. נשאר רק למות וממב בקב לעלה טוב

הי אייל. התקשרתי לרמב״ם כרגע הם בישיבה. השארתי להם את מספר הפלאפון שלי והם יצרו איתי קשר היום - מחר. יש לי הרבה מה לכתוב לך אבל כרגע אני בתוך שעות עבודה במקום אחר ( מגיבה לך עכשיו כדי שתדע שהדברים בטיפול....) ואעשה זאת ברגע שאוכל.

שהיתי אצל ההורים במשך שבוע להתאוששות. מחר אני חוזר הביתה ויותר מידי נעים (להוציא את הילדים) לא יהיה שם. כרגע אני אבוד בנבכי הביורוקרטיה, רציתי אשפוז במחלקה פתוחה, כדי לקבל טיפול ולהתייצב. משהו בכדורים פשוט לא נכון. הסיוטים נמשכים ןכך גם חוסר היציבות הנפשי המאפשר לי לצאת ולעבוד. לא יודע מה עלי לעשות, גורמים שונים, דוחפים אותי לעבר אשפוז סגור בטירה. כפי שאמרתי, פסי הרכבת עדיפים. לא מגיע לי לקבל יחס כזה מאלה האמורים לאהוב ולדאוג לא משנה מה. עצוב, בודד זה כל מה שיש לי לומר. עצוב ובודד

אני מקווה לשמוע ממך בשורות טובות במהרה. אני שוב פעם אומרת לך שאתה לא לבד והמון אנשים כולל אני מתמודדים עם קשיים יומיומיים .. חייבים להיות חזקים . תוכל לדבר איתי גם בפרטי.

היי אייל, רואים שקשה לך, אבל אל תשכח שהרבה אנשים יצאו מהמצב הזה! גם לי היו פעם מחשבות כאלה ואחרי טיפול פסיכולוגי ארוך אמנם, היום אני לא מבינה איך חשבתי ככה בכלל פעם. יש תקווה,אל תאבד אותה! תנסה להתייעץ עם אנשים שיצאו ממצבים דומים ומה עזר להם וכו,מאחלת לך הרבה בהצלחה!

או שיחסמו אותי או שימחקו אני לא חושבת שאדם נולד כדי לסבול. אדם שסובל ורוצה למות צריך למות. נולדנו בשביל לחיות ולשמוח

היי אייל, מהדברים שאתה כותב אפשר ממש להבין ולראות שאתה אדם ממש אינטיליגנטי ועם יכולות. גם ביכולת הניסוח וגם בדרך הראייה. לא יודע אם יש לי זכות לייעץ, אבל אני כן הייתי הולך על אשפוז מרצון במחלקה סגורה אם קיימת לך אופציה כזו ואם לא אז כל מסגרת אינטנסיבית שיציעו לך וזה כדי שתוכל לצאת מזה יותר מהר. אני עברתי דיכאון לפני שנים ויצאתי מזה בעזרת כדורים ותמיכה של הוריי. למזלי אז הייתי תעיר והם היו בחיים. אני יודע שבשנה שהייתה לי יצאה ויחסית במהירות מדיכאון ממש קשה בזכות טיפול בחשמל במסגרת אשפוזית. ראיתי אותה רק לאחר הטיפול ולא תוך כדי והיא לא ידעה איך לתאר כמה שזה עזר לה וקיצור את הדרך להחלמה. נראה לי שבמסגרת המורכבות של הלחצים שיש עליך שתעזר בתמיכה אשפוזית אם תוכל לקבל. אם לא סטירה אז תבדוק במרכז פסיכיאטרי אחר שיראה לך יותר נעים ופחות מאיים. אם תתאפשר מרצון תוכל גם להשתחרר מרצון. כך שאין לעצמה כל כך לפחד וממה להפסיד. מזה תוכל רק להרוויח. אתה צריך כרגע מסגרת מחזיקה שתאפשר לך ניתוק מהלחצים

הפוסט נכתב מזמן, אני לא יודעת אם אתה כאן היום או לא. בכל אופן, אני מרגישה כמוך, חושבת איך לאזור את האומץ ולסיים את מה שנקרא חיים, כשלמעשה זה ממש לא חיים. הלוואי וזה יקרה בקרוב. שיהיה לך טוב, לא משנה איפה אתה.

אביגיל, תודה על הרצון לעזור. זה לא המצב בו מילים או טיפול יעזרו. הרסו לי את החיים ואני רק חושבת, מתי זה ייגמר אחת ולתמיד. הלוואי שבקרוב. מאחלת את זה לעצמי מכל הלב.

אייל, אני רק רוצה להגיד לך בשתי מילים. אתה גיבור!! כמות הסיבוללת שיש לך היא מ-ד-ה-י-מ-ה. אני בטוח שאם תרצה ממש ממש חזק תצליח לנצח את הכל. אחי אתה עברת גיהנום ואתה עדיין פה. אתה כנראה הרבה יותר חזק ממה שנדמה לך. תלך עם ראש מורם זקוף וגאה. כי אתה נשמע כמו אדם חזק ומדהים. ונכון שעברת הרבה ונכון שנשברת. וזה בסדר מותר להישבר. אבל יש לך את הכוחות לאסוף את השברים ולחזור להיות סלע איתן. שולח לך מרחוק חיזוק והרבה הרבה בריאות.!! מאחד שמבין אותך ומרגיש את כאבך.

איל יקר, נגעת בלבבות של רבים. אפילו אחרי ככ הרבה שנים אנשים רוצים לדעת מה קורה איתך, אני מקווה שהשאלות האלו מוצאות אותך ב"טוב" ואתה אחרי כול הסערות.

הדבר המעניין (אם מאפשר בכלל לקרוא לזה כך) הוא שכאשר יוצאים מדיכאון - לא יכולים בכלל לתפוס שהיינו שם וחשבנו את מה שחשבנו....

מצב נפשי לא טוב

קשה לי בחיים האלה אני מרגיש שאין משמעות בחיים שלי ואף אחד לא מבין אותי ולא יודע מה אני עובר בגוף בנפש בלב ולא יודע איך לצאת מזה. אין לי חברים , אין עבודה אין לי כלום בחיים האלה דיי כבר נמאס לי ולא בא לי לדבר עם אף אחד , לא רוצה את הרחמים של אף אחד בגלל אני מסכן

אייל יקר, אתה רחוק מאוד מלהיות פחדן....אולי אומלל אבל בהחלט לא פחדן. אף אחד מאיתנו לא יודע מה קורה כשהחיים מפסיקים. ומצד שני כשבוחרים להפסיד אותם מאבדים את שביב התקווה שיקרו בהם דברים טובים. אינני מכירה אותך ומה קרה לך בחיים אבל מכירה הרבה מאוד אנשים (קרובים, קרובים מאוד), שחשבו לסיים את חייהם ומאושרים מאוד שלא עשו זאת. הדיכאון הינו מנהרה חשוכה שלפעמים אין בה שבריר של אור אבל יש בתוכנו את הידיעה שאור כזה עשוי להיות קיים גם אם הוא מתחבא מאיתנו מאוחרי עננים עבים וכהים. אייל יקר, אשמח שתכתוב עוד ותספר עלייך. לא הספקתי לקרוא את מה שחברי הקהילה כתבו לך אבל יש כאן עשרות אנשים שהפוסט שלך נגע בהם ורוצים שלא תוותר.....וזה סימן בשבילך. כתוב לנו מה לדעתך היה עוזר לך עכשיו לצלוח את המנהרה ואנחנו ננסה מכאן לתת לך את שבריר האור שלפעמים מדליק את כול הלב. חיבוק גדול. 

היי אייל, אני ילדה בת 13 שאובחנה בדיכאון בגיל 12 והפעמים שרציתי והייתי קרובה ללהתאבד הם בלתי נספרים כבר, רציתי להגיד לך שאני מבינה אותך ושגם אני פחדתי ועדיין פוחדת ולקחתי את עצמי בידיים ואני מאמינה בך שאם אני מצליחה לצאת מזה גם אתה יכול, שולחת לך המון אהבה וחיבוקים🙏❤️