מיכאל היקר, קראתי בעצב את דבריך, כיצד תאונה שינתה את חייך והחליפה את השגרה היומיומית בכאבים כרוניים ומוגבלות. האם עברת תהליך שיקומי רב מקצועי? טיפול במרפאת כאב? עקרונית, אני מסכימה עם עמדתך לגבי זכותו של אדם למות בכבוד ומקווה שתתאפשר בארץ המתת חסד. כיצד מתייחסים בת הזוג וילדיך לרצונך למות?

שאלת שאלה יפה ואני אענה. אם בנאדם יתאבד יאמרו הוא חולה נפש אם בנאדם כמו בשוויץ שאתה מתאר על ידך ימות המת חסד כבר לא יאבחנו זאת כהמתת חסד. אז ראשית כל כדי למות המתת חסד גם בשוויץ צריך לעבור הליך רפואי מסוים שיציג האם האם אתה רשאי למות או לא, האם זה נעשה ברציונל או לא, האם יש למישהו ממשפחתך התנגדות או לא. שאתה מת אתה לא הורג רק את עצמך אלא את כל המשפחה ביחד איתך. אתה לא פה בעולם הזה ברשות עצמך למוות שלך יהיה השפעה על הסביבה הקרובה ורחוקה שלך. ביהדות אינ דבר כזה המתת חסד, כי גם אדם שיש לו ניוונ שרירים ומשותק ואוכל מקשית יכול ליהנות בחיים בכורח מוגבלותו. בא בנאדם לעולם ומתחיל לטעום את החיים, פתאום נוחתת עליו מגבלה. כיסא גלגלים, מגבלה נפשית, רגישויות בעור, זאבת, או לא משנה מה. הוא צריך להתמודד איתה ביתר שאת. האתגרים שהחיים מציבים לנו לא בהכרח מוכרחים להסתיים בחיים ומוות לפעמים אנחנו פשוט צריכים לעשות את המיטב כדי לנצח את המגבלה שלנו. החיים בהחלט זה בחירה והחיים פה בהחלט לא קלים בישראל לא כלכלית ולא נפשית מהלחץ שיש פה. אבל אנחנו גם ככה נמות בגיל מסוים אז מדוע להקדים את המאוחר? אני מסכים איתך בהחלט יש פה הרבה סבל בעולם ובישראל לאנשים מסוימים אבל אל תשכח שאיפה שיש סבל יש גם הרבה טוב. צריך רק לראות את הדברים הטובים ולהעריך את הדברים הקטנים כדי לראות שעדיינ בכל זאת יש תקווה. אתה מדבר על כאבים אני מבינ מה אתה כותב. גם לכאבים יש פתרונ יש כל מיני כדורים ותרופות וגראס רפואי שאפשר להשתמש בו. אתה אומר למה לסבול כשאפשר פשוט למות וזהו? שוב החיים פה לא קלים אבל למות זה לא בהכרח יהפוך את מצבך בעולם הבא לטוב יותר. לפעמים זה דווקא ירע את מצבך בינ אם אתה מאמינ או לא זה לא משנה אם אתה פה וגם סובל במקרה שלך יש סיבה לסבל הזה וצריך לנסות להקל על עצמך בכל דרך אשר תבחר רק לא במוות. כמו שאומרים תסבול אבל תחיה. לגיד לך את האמת אני גם לא מת על החיים, גם לי יש כאבים פיזיים בגוף, וגם בנפש וגם אני חושב על מהות החיים על החיים ועל המוות אבל צריך להסתכל בצורה גבוה יותר. כולנו פה מוגבלים בעולם הזה, כל יצור שנברא מוגבל בדרך שלו. יש דברים שלעולם לא תבינ כל עוד אתה נמצא כאנ ויש דברים גם שאני לא יבינ משום שאני גם פה כמוך. הדבר היחידי שאתה יכול לעשות במציאות הנוכחית היא לעשות דברים שיקלו על סבלך. לעשות כל מיני פעילויות תלך לסרט, הצגות, תהנה מהחיים כל עוד אתה פה. אני יודע קשה לך לכולם קשה פה אבל לפחות תהנה גם מהדברים הטובים שהעולם פה מציע ולא רק להסתכל על הדברים המחורבנים יש לעולם להציע

כן נכון, החיים לא קלים לאיש. אבל יש מצבים בהם המוות רק מקל, על עצמך ועל הסובביום אותך. לגבי מהות הטיפולים שעברתי אז הכל. מירפאת כאב 4 שנים, שיקום שנתיים ואז רופא ישר אנר לי את האמת אחרי השתלת קוצב כאבים שאין יותר לרפואה מה לעשות למעני, ואני עדיין זוק לעזרה כשאני הולך לשירותים אז אשאר בדעתי, לעיתים המוות הוא פיתרון ולא בריחה או מעיד על חולשה, להישאר מכור למורפיום עוד שלושים ארבעים שנה לא נראה לי :) משפחץי, זוגתי לגמרי מבינה והיא אמרה שתלך לצידי לאן שאבחר

ואו. אין בחירה משמעותית מזו (אולי להביא ילד לעולם, וכנראה שגם לא ברוב המקרים). אתה כותב מאוד רהוט ושקול. אולי מנסה להיות הכי בהיר כדי לא להפגין שום רגש שיכול להחשב 'הפרעה רגשית'? מבינה לחלוטין את הפחד מהסטיגמה. מהנסיון שלי בחצי השנה האחרונה הקצוות של הרפואה זה מקום מתסכל כי אין באמת עם מי להתייעץ. כדכאונית כרגע בעצמה, וזה שליוויתי את אבי האופטימי שחלה ונפטר מסרטן יש הבדל בין רצון לחיות לדכאון, לתקווה וייאוש ולמציאות ובריאות. ויש חיים שבלתי נסבל לשאת אותם (זוכרת בכאב את הרגע שאבא עבר את הקו וחשתי שהוא איבד צלם. הייתה הדרדרות מהירה ממש אז זה היה חודש וחצי ). קשה לחשוב על תהליך כזה ביודעין, רק מרגיש לי שחייב להיות ליווי נפשי תומך. יש לך כזה? ודווקא לא משפחתך-מישהו חיצוני. פסיכיאטר או פסיכולוג שיוכל להיות במקום הזה בלי להבהל וישר להדביק עליך סטיגמה... כבת משפחה המוות של אבי היה כ"כ מאיים כך שגם כשניסיתי לא הצלחתי להיות שם לגמרי בשביל אבא ולדבר איתו את זה. ואני הכי הרבה דיברתי אתו על זה. כלומר בטוחה שעם מישהו שהוא לא אבי הייתי יכולה להיות יותר 'נקייה' רגשית ומבחינה זו להיות שם יותר עבורו. נעתקו מילותי. מאחלת הקלה מיטיבה בכל דרך שהיא

אלא אם כן יש לך אזרחות אירופית ויכולת לעבור לשם, אני בספק שהולנד מאפשרת המתות חסד אצלה לאזרחים זרים שלא גרים שם. אם כן, שווה לבדוק..מניח שיש מישהו בסביבתך שיוכל לעזור לברר. חפש באינטרנט, יש הרבה מידע. בארץ זה אבוד. יותר מדי דת ומשיחיות וזה רק מחריף עם הזמן. הנה רק בתגובה פה למעלה, אתה עם החיים האישיים שלך, עם הכאבים שלך וזה מדבר איתך על עולם הבא ונבואות, ואיך אתה מחוייב לסבול כדי שאנשים אחרים יוכלו להמשיך בנוח, ממש ישו. לאנשים יש החוצפה ועזות המצח לכבול אנשים בשלשלאות עם כאב שהם לא מבינים [עם היגיון פנימי של 'אה כאב לי בעבר אז אני יודע מה זה כאב של אחר'] רק כי זה מתיישר עם האמונה שלהם שהם כופים עליך. אני לא מסכים שרק כאב פיזי הוא רציונלי. גם בבלגיה, הולנד ושווייץ הבינו שנפש פצועה היא לא פחות ואף אולי יותר מייסרת מכאבים פיזיים. כל אדם יש לו את הכאב שלו, ואם הוא בצלילות דעת אין לאף אדם אחר את הרשות לומר לו מה הוא צריך ויכול לסבול. ותתפלא, מסתבר שלא כזה קל לעבור כאן הפלות בכל מצב, וגם פה לחוקי הדת יש דריסת רגל חזקה.

מסכים עם כולם, אולם עינת אני באמת רציונלי, ובטיפול רגשי עם מומחית לכאב. הבעיה היא שפתאום אתה כבר לא אתה, אה כןן ויש לי ילדים שניים, נפלאים, זה לא מקל את המצב אלא מקשה כי אתה חייב להיות עם מסכה רוב הזמן. כאב םיזי או נפשי מבחינתי הוא אותו יחס. זה כואב. ולכאב פיזי יש השפעה נפשית זה ברור ורציונלי. בעניני המוות לא מאיים הוא משחרר, חלילה עם אפספס את נזריקה זמן הנכון או שלא יהיה בבית מרקחת את התרופות שמגיעות מעולם האנקולוגיה. אינני מהסה להיות בהיר, אני פשוט כזה רק הגוף שלי לא. וצר לי על אביך מאד. אבל אני מבטיח לך שכבר לא כואב לו

סליחה אם דברי נשמעו כמתקפה-אני לגמרי מאמינה לך. בבהירות הרציונלית שלך, בכאב שגונב את הצלם, ובמסיכה שהיא עבודה לחבוש. קשה. תודה. יודעת שלא כואב לו כבר. תקופת הסעד בו קירבה אותנו ברוך והמון רגש. כלומר being. בנוכחות. מה שכילדה צמאתי לקבל ממנו. כפי שאתה שם לב אני מהצד השני של הסקאלה הרציו -רגש. מעניין- האם המטפלת הרגשית מלווה אותך ותומכת ברצונך למות?

כי אתה לא שייך לעצמך אתה שייך לכולנו אתה חלק ממערכת וכנראה שיש לך את הכח בכל מקרה אני מבין אותך אתה חושב רציונלי התרגלנו להיות במיטב הייתי בסיטואציה כזאת מאחל לך רק נחת

תודה בן על דדבריך , השאלה שעולה מתי אתה/אני מאמין שהנוכחות שלך מועילה או מזיקה יותר ביחוד עם אתה הורה. עינת, המטפלת שלי מבינה אותי לגמרי, אולם חינכו ואילפו אותה שהמוות הוא כישלון אז יש לנו שיחות מענינות :) ויחד עם זאת היא לא פוסלת אותי אלא רק מבהירה שאין לנו בארץ את האפשרות.

שיחות מעניינות זה מעולה (: כמו שהשיחה הזו מעניינת אותי. קצוות זה דבר מאתגר. מזלה של המטפלת שלך שזו כביכול נשארת שאלה היפותתית - כי אם היתה אופציה זה היה יותר מורכב... מסכימה אתך שהתרבות המערבית שלנו רואה במוות אנושי כשלון. זה בולט במחלקה אונקולוגית בה לרופאים בהתחלה יש טון סמכותי שנלחם (וגאה) וברגע שברור שאין סיכוי המבט כבר לא מסתכל על החולה, אז הם נעלמים בתחושת דחייה. לפחות זו הייתה החוויה שלי. . בניגוד לוטרינרים שברגע כזה, יחד עם העצב על מה שאי אפשר, מדברים על איכות חיים והפסקת הסבל. ההתבוננות והרצון לסיים את החיים באופן רציונלי הפוך ממה שחוויתי בחודשים האחרונים. כשאבא נפטר בבית, אימא, שהיא מכחישנית מטבעה, ישר אמרה שהוא כבר רצה את זה. שטויות. קל יותר לאנשים לחשוב שאם כבר קרה מוות- זה היה בשליטת הנפטר ולטובתו. הייתי אתו עד הרגע האחרון והוא לא רצה למות. הוא חרד מהשינוי שהגיע מאוד מהר. הוא אמר את זה עד הסוף. ההדרדרות הייתה מאוד מהירה, אז לא היה הבנה או ייאוש מלהיות במצב סיעודי לאורך זמן- והמשמעות על המשפחה (הגיע ליומיים וחצי בבית עד שנפטר בבית). והנה אתה כותב. רצית שנחשוב ואכן עורר לחשיבה. על שליטה וחוסר שליטה ועל חיים שכדאי ולא כדאי לחיות. הפוסט שלך בולט פה, בפורום שעוסק בחרדה ודיכאון. נראה שרוב הפוסטים פה הם של סובלי נפש המעוניינים לסיים את הסבל הנפשי, שלעתים הוא לא קשור למשהו פיזי/רציונלי. איך לחיות טוב יותר. לצד זה יש פוסטים של- אני רוצה למות. בד"כ מתוך תחושת כשלון (כשאני רוצה למות זה מתוך זה). תודה. שלך באמת אחר. מאיר באור קצת אחר על כל השאר. בכל זאת השקעת וכתבת פוסט :)

לי אישית כשאח שלי ניסה להחיש את הקץ זה שבר את הלב לרסיסים שבוע לא יכלתי לחשוב למרות שהבנתי שזה יהיה טוב לו ולנו( ואני דתי) והנה היום הוא עובד וכבר לא מתלונן ואני מעיד שאין עלי אדמות אדם שסבל כמוהו גם שהשמים נפלו עלי לפני 4 שנים עם הדיכאון וכל זה היה נראה שזה הסוף אבל לא זה רק התחלה החיים ממשיכים הלאה ואפשר להסתכל בעינים שונות החכמה האמיתית( ואני לא מטיף רק אומר) זה להסתכל על החיים בייחס לעצמי ולא בייחס לאחרים להפריד בין האמת לבין הפדיחות והבושות זאת ההשכלה האמיתית של החיים זה באמת מה שאנחנו מיישמים לא תאוריות לא מספרים לא סתם עדיף כלב חי מאריה מת החכמה היא לבודד רגשות ולהנות מהחיוביות ההנאה הכי גדולה בעולם זה עצם החיים רק שהתרגלנו לזה לגבי המשפחה אין שום ספק בעולם שיותר מאשר הם מצטערים עכשיו יכאב להם בהעדרך אתה גבר גברים מאחל לך רק נחת