'ושמחת בחגך' - שרים להם כל בני המשפחה,
אז הוא עוטה את מסכת 'והיית אח שמח' - כדי לא להיות זה שהורס את השמחה.
הסעודה ערוכה - והנה כולם בהנאה ניגשים לארוחה,
חוץ ממנו, כשאין לך תיאבון - כל ביס הוא טירחה.
אם היו אומרים לו אז שהוא לא יצליח לסיים צלחת - הוא היה בטוח שזו בדיחה,
הוא, זה עם התיאבון של שלושה אנשים - לא יצליח לסיים מנה בהצלחה?
אך זו לא בדיחה - זו מציאות חשוכה.
בפינה בה שולטת ממלכת החשכה - יושבת לה נפש בוכה,
תוהה, אם גם בחייה תפציעה השמש - כמו שהיא מפציעה בין חרכי הסוכה?


'חייו' הם אבל על עתיד שנזרק לפח,
בכל יום שעובר - קצת יותר קשה להאמין במהפך.
אנשי ברזל אולי מתחשלים ממכות - כמו פלדה מפטישו של נפח,
אך הוא בסך הכל בשר ועצמות - גופו אולי חי אך את נפשו הוא נפח.
עוד הזדמנות הוחמצה - הכישלון הוא היחיד שתפח,
מר בפה, מלח בעיניים - כמה כבר אפשר לבלוע עוד ועוד מפח?
ופתאום צפה מחשבה - אומנם העתיד חמקמק כמו צלופח,
אך אולי הכל שוב יכול להשתנות - הרי מי כמוהו יודע עד כמה הוא הפכפך?


בין שקרים לאמת,
תוהה לעצמו גוף עם אדם מת.
כאשר כל ניסיון נידון לכישלון - וכל כישלון גורר אחריו קלון,
מה הפלא שאדם מפסיק לנסות לשנות את המצב - ומנסה להשלים עם החידלון?