כבר רשמתי פוסט אחד השבוע כאן, אבל בשל הבדידות וחוסר היכולת להתרכז בדברים אחרים, אני מוצא לנכון לכתוב כאן פעם נוספת, ואולי לרדת לרזולוציות יותר נמוכות בהקשר לדיכאון שלי.
אז אזכיר, בן 22, מוגדר כחייל משוחרר וכביכול סיפור חיי הוא די נורמטיבי,ללא טרגדיות מסמררות שיער שהיו עשויות לשנות את התנהגותי.
כשאני מדבר על הדיכאון, קשה לי לדעת מניין להתחיל מכיוון שהוא עוטף אותי מכל מיני כיוונים שונים ומשונים ובסיטואציות רבות ומגוונות.
אני עכשיו בדיוק קורא ספר של דניאל כהנמן (Think fast Think slow) שבמרכזו עומדת טענה כי הפעילות המוחית שלנו מחולקת לשני רבדים/סוכנים,שלמעשה מקיימים יחסי גומלין בינהם כאשר הסוכן הראשון מתפקד כמעין "מסננת" שמאפשרת פעילות אינואיטיבית שכיחה שלא מצריכה מאמץ מנטלי.
המטרה שלי בפתיח הזה היא להוכיח במידת מה,שהדבר הראשון שעולה לי בראש בהקשר לדיכאון הוא תגובה אינואיטיבית שמעידה רק על פן אחד מבין רבים בכל הנוגע לסיפור הדיכאון שלי.
אני מדבר על דיכאון "השוואתי", הרגעים האלה שאני פותח רשתות חברתיות שאני חבר בהן ואפילו אתרי חדשות, ואני לא מצליח להעמיק בעובדות האובייקטיביות שמפורסמות אלא מפליג במחשבותיי השליליות לגבי היכולות הירודות שלי. העצוב הוא שאני יודע שבהרבה מהמקרים רב הנסתר על הגלוי, ורבים מהתמונות "החיוביות" אינם אלא פיקציה, אך הנזק כבר נעשה.
הקטע הוא שגם בחיים האמיתיים מאוד קשה לי להתמודד עם מצב בו לאחרים יש ולי אין, וזה נוגע בעיקר למצב החברתי-המצב החברתי שלי הוא עגום, ולמעשה אין לי חברים והתקשורת היומיומית שלי עם בני אדם היא ברמת הבסיס הקיומית (מנקודת ההסתכלות שלי).
כשאני פוגש אדם, בין אם אני מכיר אותו ובין אם לא, הוא חולק איתי חוויות על החברים/חברות שהיו לו, דברים שבשנים האחרונות לא חוויתי.
כך, אני מרגיש שאני מתחיל בעמדת נחיתות אמיתית, שכן התפישה החברתית המיינסטרימית בישראל היא שככל שאתה יותר "חברותי",אתה יותר מחובר להוויה הישראלית והסיכויים שלך להצלחה אישית גדלים.
ככל שאני פוגש יותר אנשים, אני נוכח לדעת שבאמת מצבי הוא קשה, במיוחד לאור ההסתגרות הממשוכת בה אני נוהג בשנים האחרונות מכל מיני סיבות ( אדבר על זה מיד).
בשלוש השנים האחרונות, התנתקתי לגמרי מהעולם החברתי שהיה לי , הן בשל הצבא והן בשל חרדה חברתית מתעצמת כנראה.
הדיסוננס כעת הוא מאוד ברור- מצד אחד אני רוצה בעולם החברתי, מצד שני אני נמנע הימנעות מוחלטת מכל מה שיכול להתפרש כמפגש חברתי יזום.
אני לא יכול להסביר את סיבת ההימנעות, יכול להיות שזה כורחו של הרגל, אולי חוויות שנצברו בתת המודע או אולי חוסר תקווה לגבי היכולת שלי לנהל מערכת יחסי ברמה כלשהי עם בני אדם.
נוצר מצב, שהמקום הנוח בשבילי וסביבת המחייה שלי למעשה היא החדר הנעול, בדגש על הנעול, שמפריד אותי מהסביבה החיצונית.
כשאני יוצא לעבוד או אפילו לקנות משהו, אני לא מגדיר את עצמי כאדם "חי" במובן המנטלי אלא יותר מעין רובוט עם תכונות אנושיות שיוצא להשלמת משימה כזו או אחרת.
כשאני חוזר לחדר, אני מרגיש שאני מתחיל לחיות, שרירי הגוף שלי נרפים וכך גם שרירי הפנים ולמעשה אני מרגיש שאני נדמה יותר לבן אדם.
אני יודע שרבים מכם חושבים עכשיו, נו מה ? זאת ההגדרה המדויקת של החרדה החברתית, אבל אני טוען שזה יותר עמוק ומורכב מזה, אם כי אני מסכים שאני סובל מחרדה חברתית ברמה גבוהה.
עוד דבר שעולה לי לקו המחשבה הוא יכולת אסוציאטיבית נמוכה מהממוצע,שפוגעת באופן ניכר בתפקוד שלי בשעת לחץ ובמיוחד בסיטואציות חברתיות.
קשה לי מאוד לאלתר, לזרוק שמות, לחלוק איזו אנקדוטה נחמדה וכו', אני לא מצאתי הסבר אחר לעניין חוץ מאשר ליכולת אובייקטיבית די ירודה.
בחרדה חברתית אתה רוצה לומר משהו אבל אינך מסוגל , אצלי המצב קצת שונה משום שאני מרגיש מעין בלאק אאוט הזוי שמנתק אותי מיכולת לחבר משפטים שלמים, למרות ששמעתי שחרדה חברתית, כמו כל חרדה אחרת , יכולה להוביל לתסמינים קוגנטיביים- אבל בתוך תוכי איני מאמין כך.
דבר אחרון שאני רוצה להעלות כאן, ושהוא דווקא קשור יותר לנושא פיזיולוגי שמשליך בבירור על הפן המנטלי הוא ההתעסקות במיניות.
אני בן 22, בתול , חסר כל ניסיון אבל זה לא האישיו מכיוון שיש רבים כמוני. אני חושב שאני שייך לספקטרום הא-מיני, כלומר יש בי מידת משיכה לנשים אבל לא ברמה שאני חש צורך לקיים יחסי מין ( לגברים אני לא נמשך בכלל,אפילו סולד ממגע), אבל מאוד קשה לי לדבר על זה עם מישהו-כי קשה מאוד לאנשים להבין את זה, משום שזה לא נושא שנמצא על סדר היום כמו הומוסקסואליות.
אני לא יכול לדבר על זה עם ההורים שלי, חברים אין לי, ואני מאוד מתבייש לפנות לרופא כדי לתקוף את העניין.
במהרה המצב מדרדר למחשבות של חוסר ייעוד, ביזאריות וביטחון עצמי נמוך- אני נרתע מלדבר על מיניות גם במצבים מתבקשים והגיוניים.
ובאמת שאיני יודע מה לעשות בעניין, ולא רואה איך אפשר לטפל בדבר כזה.
אשמח לדבר עם מישהו,הפריקה כאן קצת הרגיעה אותי מכיוון שהוכיחה שלי שאני לפחות מסוגל "לכתוב כמו הרוב".
תודה רבה וסוף שבוע נעים.