מנהלי קהילה
מובילי קהילה
לא מצליחה להיות חזקה
לא יכולה לא להיעלב. גם מדברים שלדעת אנשים "אינם מוצדקים". כמה שאני אומרת את לא אשמה ומותר להיעלב מהכל וזה שכועסים עלייך לא אומר שאת אשמה, עדיין לא עוזר לי להרגע.. אני בוכה כל הזמן ולא יכולה להסביר את זה לאף אחד ואף אחד לא מבין אותי.. ואני מרגישה אשמה בסבל שלי למרות שהנשות מקצוע אומרות לי כל הזמן שאני לא ואני מרגישה אשמה שאני גורמת לאנשים לסבול או משווה לאחרים שאיתם יותר קל להתנהל כי הם לא תופסים את האחר על כל מילה קטנה... זה מפחיד אותי בזוגיות בחברות בכל דבר בחיים - נפגע לי כל התפקוד היומיומי. הרגישות והאוסידי מקשים ויחד אני נכנסת לחרדות ולדיכאון ללא הפסקה. ועוד מחלק מהאנשים צריך להסתיר כדי שההורים לא יעשו פרצופים.
הייתי חייבת לפרוק את הכאב
הכי קשה לי שאין פתרון - מה עושים? ולמה אין פתרון מיידי? אני אמורה לעבור את כל הסבל הזה? וקשה לי שיש רק 2 אופציות - או להתמודד או ... אתם יודעים מה.. שמתחרז עם זה ונרדף ללהרוג את עצמך ( מה שאני ממש לא מתכוונת לעשות ולא מעוניינת, בטח לא עם כל הפוטנציאל שיש לי).
אבל אני מרגישה מנוכרת. ולא יודעת מה לעשות חוץ מלהמשיך להחזיק מעמד ולבכות בשקט בחדר. ולהתקשר למי שצריך ולסבול עד שזה עובר וחוזר ועובר וחוזר וכך הלאה.. מקווה שבסוף הכל יעבור. או שאלמד לחיות עם הכל. מה שיבוא קודם. בינתיים אני מרגישה חלשה מהאחר הממוצע וחסרת אונים או לא בסדר או לא נורמלית שאני נתקעת על כל דבר ונעלבת.
אשמח למילות תמיכה אם יש למישהו במקרה
לילה טוב וחג שמח ושקט
רמי - מתנדב ער"ן
חג שמח ושבת שלום יקרה, גם אני רוצה לענות לך, ולו רק שתדעי שאת לא לבד ויש אנשים שנמצאים איתך במקום הלא נעים הזה שאת מתארת ועוברת. אני רוצה לשלוח אותך לספרון שאני מאוד אוהב בשם: "4 ההסכמות" שכתב מורה רוחני מקסיקני בשם דון מיגל רואיז.. הוא מתייחס למה שאת כותבת, וכבר זה מראה לך שאת לא היחידה שסובלת מתחושות אשמה וניכור, ולמעשה כולנו איתך בזה, אם גם כפי שכתבה תקווה ברמות רגישות שונות.. בספר הזה הוא מדבר על כך שאם נסכים עם 4 הסכמות, חיינו ישתפרו ללא ערוך.. הסכמה מספר 2 אומרת "לא לקחת דברים באופן אישי" ודי בהסכמה הזאת לדברי דון מיגל לעבור מיצירת גהינום בחיינו, ליצירת גן עדן בהם.. בתחילה זה אולי נראה לא פשוט, אבל כשמתבוננים בזה, מבינים שבעצם לעולם אין לקחת דברים באופן אישי, לא כשמאשימים אותי ולא כשמפארים אותי.. בסופו של דבר אף אחד לא יכול להיכנס לעולמו הפנימי של הזולת, רק לעולם הפנימי שלנו, ולדעת מיהו, מדוע עשה מה שעשה, וכן הלאה, ולכן איננו יכולים לשפוט איש.. כשאנחנו רואים את זה, אנחנו מתחילים להבין שמי שמאשים אחר, בעצם מאשים את עצמו ולא מקבל חלק בתוכו.. ולפיכך אנחנו לא צריכים להיעלב ממנו, אלא לחמול עליו. והבאתי את כל זה, כדי להראות שיש המון דרכים והתייחסות לקושי שאת מתארת, ויש תמיכה לרגישים בהמון מקומות.. אפילו במקסיקו ואפילו כאן בישראל..