תודה על התגובה, אוליב. כשאני חושבת על זה לעומק הפחד מללכת לישון נובע גם מכך שברגע שאני שוכבת במיטה בעיניים עצומות הפלאשבקים באים ואין לאן לברוח מהם בלילות. ביום עוד אפשר להסיח את הדעת ממחשבות ומראות אבל בלילה הכל צף ובגדול. לא בכל לילה. בא בתקופות כאמור.

תודה על התגובה שלך,אורית. בעיות שינה יש לי מהילדות המוקדמת ואף מהינקות לפי מה שאמא שלי סיפרה לי. היה מאוד קשה להרדים אותי. זה לקח תמיד הרבה זמן ולא ישנתי הרבה זמן רצוף. בגיל 10 הייתה תקופה שהייתי מתעוררת כל לילה ב 3 כמעט על השעון בחרדה ומפחדת לחזור לישון. באותה התקופה הציקו לי ילדים של השכנים וחייתי בפחד מתמיד. אז כשהייתי מתעוררת בלילה הייתי מתנגבת לחדר של ההורים ונשכבת במיטתם. לפעמים הצלחתי לא להעיר אותם ולא שלחו אותי לישון במיטה שלי. בגיל ההתבגרות כשעברתי כבר כמה וכמה דברים, החלו נדודי שינה. בסביבות גיל 16. זה נמשך הרבה זמן עד שבגיל מתקדם יותר אחרי גיל ההתבגרות היו רושמים לי כדורים לשינה או אנטי דיכאוניים שגם מרדימים. בסוף הם הפסיקו להשפיע. ואז בגיל 24 התחילה ההתנגדות הזאת לשינה שבסוף טופלה על ידי היפנוזה. אבל מאז כל פעם שמשהו מפריע לי או מציק זה יכול לחזור בעוצמה חלשה יותר. אני כן הולכת לישון בסוף פשוט רק כשהתשישות מכריעה אותי. זה עובר בסוף ואני חוזרת לישון טוב יותר.

ועוד משהו שאולי יש לו משמעות כלשהי. עד גיל 4 ישנתי בחדר של ההורים כי לא היה מקום אחר. וידוע לי שהמעבר לחדר משלי היה לי מאוד קשה. הייתי מתעוררת בלילות ורצה אליהם. אמא שלי הייתה בדרך כלל מחזירה אותי בחזרה לחדר שלי. הפחד שהרגשתי בלילות גם עם מנורת לילה זכור לי היטב. בכלל פחד זה משהו שהיה מלווה אותי מגיל מאוד צעיר. כנראה כי נולדתי אדם רגיש מאוד לפי הספר בשם זה שאני בדיוק קוראת.