לא מעט פעמים בעודי רוכב בשבילים אני שואל את עצמי מהו הנוף הכי ארצישראלי – מה הכי מאפיין את נוף רכיבותיי.
יש האומרים שנוף המדבר מאפיין את ישראל אך מכיוון שרובנו לא חיים ממש במדבר, אז האפשרות ירדה לה. יערות אמיתיים הרי אין לנו אז גם אופציה זו ירדה. בחודשי החורף ותחילת האביב השדות אכן מתמלאים במרבדי פרחים מרהיבים – כלניות, רקפות, נרקיסים, אדמוניות, פרגים חרציות אבל כשחושבים על זה איך שמגיע חודש מאי עם השרבים שלו – הכל מתייבש. ואז ... אנחנו נשארים עם הגדילן המצוי ( ראה תמונה ) או במילים פשוטות – הרבה, אבל הרבה קוצים.
אני רוכב לי בשבילים ובנוסף לאתגר הרכיבה אני אמור להיערך לקרב אבוד מראש. אחרי כמה מטרים כולי עקוץ, כואב ודואב וגם המראה כבר לא משהו. מין פרח סגול שכל תכליתו לעשות לי רע.
אבל ברבות השנים, למדתי לקבל את הקוצים באהבה. קוצים ופרחים- מהות החיים בכלל. הפרח הסגלגל מתקבל באהבה דווקא בגלל קוציו, ללמד אותנו שחייבים להילחם ולהיאבק כדי להגיע לאושר, או אולי להפך – משהו המתקבל תוך מאבק עם קוצים בדרך , יקבל משמעות הרבה יותר עמוקה מאשר זר פרחים מלטף הנקנה בחנות. אני לא מזוכיסט וגם אני מקלל את השביל שמסביבו גדילנים מצויים,. אף אחד לא אוהב את כל הגדילנים האלו שמקשים לנו בחיים, במשפחה, בזוגיות, בעבודה – אבל מהגדילנים האלו נצא מחוזקים ומועצמים.
אנקדוטה לספור – לפני הפוסט קצת קראתי על גדילן מצוי כדי לעשות מחקר קטן בנושא וגיליתי להפתעתי שלגדילן המצוי סגולות מדהימות העוזרות בין השאר בתפקוד הכבד, חיזוק העצמות, אנטי דלקתי, משפר פעילות מוחית בעת זקנה, מונע סכרת ועוד ועוד – ואני ראיתי רק קוץ למול עיניי – הרי זה פשוט היפוך לפתגם "אליה וקוץ בה" – כי הרי הגדילן המצוי הוא "קוץ עם אליה בו".