אם אתה 'אפס' (מה שאתה לא) אז אני כנראה מלך האפסים - לא עובד, תקוע עם ההורים, חסר השכלה ועל בת זוג אין בכלל מה לדבר... ניסית CBT? יש לי חברים שהלכו לזה ואומרים שזה ממש עוזר אבל אני אישית לא כל כך מאמין בזה

תאמין לי שאני אפס... אני לא מסוגל לעשות כלום, לא מסוגל להתנתק מהאפסיות שלי. ניסיתי CBT, ניסיתי דינמי עם המון מטפלים לתקופות ארוכות, אני לוקח ויאפקס כבר איזה שלוש שנים, ואני עדיין במעין דיכאון דיסתמי כזה, לא מצליח לשבור שום מעגל חיובי. שבוע שעבר הייתי במשהו שנקרא סדנת מהות, שכביכול אמור לעזור לך לצאת מזה, אבל גם היא הסתיימה מבחינתי בכישלון.

מאז שהייתי קטן אני זוכר את עצמי ככזה. העניין הוא שעכשיו אני כה חסר בטחון לגבי עצמי, וכה פסימי לגבי הסיכוי של דברים להשתנות, שקשה לי להמשיך לתפקד ביום יום. אני כל הזמן מריץ לעצמי בראש כמה אני חרא.

על הנייר נראה שיש לך את כל הדברים שבנאדם היה הורג שיהיה לו. נישואים זה לא דבר קל להחזיק במצב שלך ,שלא נדבר על לימודים ותארים. עם זאת משהו עדיין חסר לך . מה כן היית רוצה להשיג ?

ווהאו זה הרגשה איומה, בטח אתה סובל מאוד. שמע ידידי לכל תחושה יש איזשהו טעם, טעם שיחודי רק לו, ובכן קח לך דקה לעצמך ותנסה לחשוב מתי הרגשת את הטעם של האפס בפעם הראשונה בחייך, אולי כשהיית ממש ילד. זה לא חייב להיות הפעם הראשונה מספיק הפעם הראשונה שאתה נזכר בה ? אם עלה משהו כתוב לי - אם לא עלה פשוט תפסיק לחפש, פשוט תצפה במודעות שלך איך שהתת מודע מחפש. מחכה לך..

היי תשבי אני כל כך מזדהה איתך. אני בת 38 בעלת תואר במשאבי אנוש. חיה עם בן זוגי כבר 12 שנים. לא התחתנתי, לא הבאתי ילד, אני לא עובדת. אני יודעת מה זה לאכזב את ההורים שציפו ממני להיות במקום אחר בחיים. הרגשתי אפס הרבה שנים אבל הבנתי שזה לא נותן לי כלום רק מוריד אותי עוד יותר. לצערי כל אחד והיכולות שלו וכל אחד עם הכוחות שלו.. אני עדיין לא מוותרת וממשיכה בטיפולים שונים, מנסה טיפולים אחרים כדי להתקדם עוד קצת בחיים במצב הזה של הדיכאון והחרדה שתוקעים לי את החיים. אני לא אשמה ואני לא אפס פגעה בי מחלה שנקראת חרדה ודיכאון ואני מנסה להבריא ולהילחם בזה. אפשר גם להסתכל על זה ככה.. כל הכבוד שהתאמצת וניסית לעשות טיפולים, כל הכבוד על התארים ועל זה שהתחתנת. זה ממש לא מובן מאליו.

שלום לך יקר. אני מבינה את ההרגשה שלך. הנטייה לרדת על עצמך ולהתעלל בעצמך היא כנראה חלק מדיכאון שאתה סובל ממנו. כנראה אתה אדם עם הרבה כוחות וכל עוד החיים הוליכו אותך במסלול מסוים (לימודים, נישואין וכו') הצלחת לעמוד במשימה. היום, כשאתה צריך להתחרות ב"שוק החופשי" ולעמוד מול העולם עם הביטחון העצמי שלך ועם הערך העצמי שלך עולים כל "השדים". הדבר שהכי בולט לי זה שאינך מטופל תרופתית באופן מספק. אני מבינה שאתה נוטל כבר שלוש שנים וייפאקס בלי הטבה משמעותית. כנראה שהתרופה הזו איננה מספיקה לך. אני מציעה ללכת לייעוץ פסיכיאטרי נוסף ולשקול הוספת טיפול תרופתי או שינוי הקיים. כך בחשבון שאינני פסיכיאטרית וגם אינני מכירה אותך ולכן כל מה שאני כותבת כאן הוא באופן כללי ולא המלצה ספציפית ולכן חשוב מאוד שתתייעץ עם פסיכיאטר ותקבל חוות דעת נוספת לגבי הטיפול שלך. דיכאון זו מחלה. זו לא חולשה נפשית. רוב המנהיגים שלנו סבלו מדיכאון ואף אחד מהם לא היה אפס. כשיש דיכאון בהחלט מרגישים אפסיים מאחר ובדרגת חומרה מסוימת הדיכאון "לוקח" ממך הכל: את האנרגיה, את השכל לחשוב, את היוזמה, את השימחה ועוד ועוד. מכאן שכרגע אתה צריך לרכז את הכוחות בהתמודדות עם המחלה הזו. אשמח שתכתוב עוד על עצמך וננסה להבין ביחד למה אתה זקוק...

אני מרגיש שאני לא שווה כלום, וזה לא משנה מה "אובייקטיבית" יש לי בחיים. חוץ מזה, שאין לי עבודה כרגע, ואני לא חושב שאי פעם אעשה משהו עם עצמי והחיים שלי במישור הזה... אני מסתובב זמן רב בתחושה שאני כועס, כועס על העולם, על עצמי, על הכל... הכעס הזה לא יוצא החוצה, רק מופנה פנימה, אל עצמי. קשה לחיות ככה, אבל אני מרגיש שהאופי שלי לא מאפשר לשחרר את החושה הזאת.

קודם כל, אם יש לך תואר במשפטים אז כבר הצלחת יפה במשהו ויש לך במה להתגאות. העיקר שתיהנה מהחיים ותמצא עניין במה שאתה עושה. עשה דברים מעניינים גם בתחום עבודה ולימודים אבל גם בזמן הפנוי. גם תלמד דברים מכל מיני מקורות. החיים יכולים להיות מאד מעניינים. אולי גם תיצור כל מיני דברים אמנותיים ויצרניים וזה ייתן לך סיפוק נפשי.

אתה מזכיר לי את עצמי. יש לי תואר ראשון ושני בכלכלה, ולא עשיתי עם זה כלום. אני מכיר אישי את התחושות שאתה מדבר עליהם. כמוך אני נשוי. אחרי הרבה שנים (יותר מדי!) ואני מתבייש להגיד כמה שנים, שבהם לא מצאתי עבודה מסודרת רק פה ושם, מצאתי את עצמי בהוראה. אני מורה למבוגרים בשתי מכללות טכניות. העבודה מאתגרת אותי. אני משקיע מאוד בבית לשפר את הקורסים שאני מלמד. ההערצה של התלמידים והידיע שאני מורה טוב ממלאות לי את הריקנות שהרגשתי כל כך הרבה שנים. תנסה ללמד קורס פעם בשבוע במכללה באיזור שלך. תרים טלפון לכמה שיותר מכללות. תהיה מוכן אפילו ללמד משהו שאתה בקושי יודע כלום עליו. את זה שיש לך תואר ראשון ושני חשוב בעיניהם של מכללות אלה. תלך למכללות ותציג את עצמך. תהיה מוכן לחכות עד שמשרה מתפנאת באחת מהן. בהצלחה!