אני לא יודעת למה זה קורה, אני רק יכולה לחזק את האמירה- זה באמת לא היה באשמתך! הנפש היא דבר מורכב.. אולי משהו שכילד פירשנו כ"אסור" או "סוד" אוטומאטית מתפרק גם כאחריות על המעשה (*אני* עושה משהו אסור או לא טוב כקגע מתוך חוסר הבנה של הסיטואציה כפי שמפרש ילד סיטואציה כזאת.) ומכאן האשמה. פסיכולוגיה בגרוש כן? אין לי מושג אם זה נכון. בכל מקרה, אם זה רק בסדר מבחינתך, אני רוצה לשלוח לך חיבוק גדול.. ליבי איתך באמת.

גם אני שולח לך חיבוק ענק וכמו זיפו היקר גם איני יודע את התשובה ולו בגלל שאני לא איש מקצוע . בפסיכולוגיה של גרוש שלי אני חושב לעצמי ואומר שיש מאורעות בחיים שהם פשוט גדולים על מוחנו והוא מתוך תגובת נגד לטראומה מוצא כל מיני טיעונים ופתרונות שבלעדיהם הנפש פשוט תקרוס. אני מקווה מכל הלב שנעזרת בטיפול שירלי על הטראומה הנוראות שחווית מחבק אותך חזק חזק יאיר

היי למה אשם יקר הכתיבה שלך גדולה עלי בהרבה, אני מניח שלא תתנגד אם אוסיף את המילים הקטנות שלי מעולם הפינוקים שאני חי בו. מה שאיילת כתבה, חוסר האונים "אני אומר שאולי לא פגעו בי ואני סתם משקר, או שכן ואני סתם מוציא דברים מפרופורציה, או שכן ואני סתם לוקח את זה כל כך קשה כי אני אדם חלש שלא מסוגל להתמודד עם קצת קושי או שכן ובסתר לבי אני רציתי שזה יקרה או שגם אם לא רציתי שזה יקרה, זה אשמתי כי לא מנעתי את זה, או כי עשיתי דברים שעודדו את זה ... ויכולתי לעשות דברים שימנעו את זה, יכולתי לעשות דברים, ויש לי חלק במה שקרה ... כי במקום מסוים זה באמת אשמתי ... זה לא שאני משקר לעצמי כדי להסתיר את הרגשת חוסר האונים ... אני באמת מאמין שהכל באשמתי ... באמת" כמובן שאני מדבר בצורה היפותטית ולא על עצמי, כי לי לא עשו שום דבר רע. אני הכי מפונק, ובגלל זה אני מתנצל שאני מתערב בשיחה. מה שכתבת, ממש קשה לעכל תחושות כאלו, או טראומה שכזאת זה הרבה הרבה מעבר לתפיסה של מישהו כמוני ... אני מצטער בשבילך, מאוד