היי, קודם כל אין לי כל אבחון מקצועי המעיד על חרדה חברתית אך אני מזהה הרבה מאוד מהסימפטומים אצלי כמו קושי להתחיל שיחה עם זרים,
לגשת כדי ליצור עם אנשים חדשים אינטראקציה, פחד להביך את עצמי ולהראות מוזר, עקה נפשית המלווה לכך ומורת רוח...
בעיקרון, היום סוג של הייתי במסיבת ריקודים (זוגות) שבה לפני המסיבה היה שיעור ניסיון לכאלה כמוני שלא רקדו כנראה ולא היו באירועים כאלה.
בגלל שאני אוהב מוזיקה חבר שמכיר אותי בערך והיה הולך לשם הרבה המליץ לי "לך זה יעשה לך טוב" והלכתי
בעיקרון כבר בחימום של השיעור ניכר היה שהצעדים מאוד מאוד קשים לי אישית ולא היו הסברים פשוט להכנס לזה (אני בנאדם שמעולם לא רקד, בכלל, נאדא) , וכולם במעגל רקדו היו הכל סבבה גם החדשים שכביכול ציפיתי שיהיו כמוני חסרי אונים אך לא.... רק אני פחדתי לזוז פשוט קפאתי ואחרי 20 שניות יצאתי משם ונסעתי הביתה מכל האירוע הזה
אז במעגל ידעתי שאני נראה מוזר... עכשיו כן אני מודע ליכולות שלי אני לא יכול לרקוד כי זה גם מה שמונע ממני ללמוד, לא הכרתי שם אף אחד מראש בכל מקרה ואני גם לא רוצה להיות איזה רקדן מקצועי ממש לא זה לא התחום שלי, רק להנות, סביר.
אני לא יכול להנות מכאלו סיטואציות חברתיות מרובות משתתפים, פאבים,מועדנים עם הרבה מאוד אנשים בעיקר לא מוכרים
אלא עם כן אני 100% מהזמן עם 2-3 חברים /מכרים טובים וזהו אני שוחה כמו דג במים והסביבה היא רעש רקע מפריע לכל הגרוע

סליחה על האורך הייתי צריך לתת רקע אבל השאלה שלי היא כזו: מכיון שאני לא מתמודד עם מחלה פיזית או מחלת נפש, ואני נמצא במצב טוב בחיים לראשונה חוץ מהקטע החברתי שתמיד תמיד קרטע אצלי... האם בכלל כדאי בכלל להתעסק עם זה עם זה או לקבל את הטבע שלי שאני מה שנקרא "ביישן", "בדד" , "נחבא אל הכלים", ... מצד אחד כן, אני "מפסיד", לעולם לא אכיר כך אנשים מעניינים, בחורות וכ'ו

מצד שני התעקשות על הגעה לכאלו אירועים תגרור את אותה תגובה שוב ושוב כך שתיצור אצלי רגרסיה ותגיע לדכאון עמוק יותר, תחושת ערך עצמי נמוך כרונית... מצבי רוח וכד'. אז האם הפתרון הנכון הוא המנעות , או התמודדות? האם בכלל שווה להתמודד עם הקושי במקרה הזה? לחילופין אם כן כדאי להתמודד איך ניתן לעשות זאת? שלא כמו פוביה מג'וקים שיש לאנשים לא ניתן להתמודד עם מיעוט אנשים/רק מישהו אחד שאני סומך עליו כמו חבר שיעמוד ליד ג'וק איתי וימעך אותו ויראה לי שהוא לא מזיק (רק לשם הדוגמא).