הי יקרה. ראשית, קבלי חיבוק גדול וחם על האומץ לכתוב ולפרוש את מה שאת עוברת. שנית, די ברור לי מדוע בפוסט טראומה אנשים מתרחקים. כשאת סובלת ממחלות שונות ומשונות הכאב הוא אצלך כשאת עצבנית ומתקשה להכיל את הסביבה הכאב והזעם עוברים לאחרים ואחרים ... גם להם יש שקים מלאים ולכן פחות מוכנים לקבל ״אבנים״ משקים של מישהו אחר. כואב לשמוע את מה שאת עוברת. נראה שרצף של אירועים פוגעניים אירעו בחייך וכפי הנראה זה האחרון ( תאונת העבודה) מהווה את ה״קש ששבר את גב הגמל״. מדברייך קשה להבין על איזו תאונה את מדברת כך שקדה לי להמליץ לך על דרך פעולה. כעיקרון וכאן אספר לך מניסיון אישי שלי מתאונת דרכים קשה וכמעט קטלנית שעברתי.... הדרך להחלים תלויה בעבודה רגשית רציפה והחלטה מהראש שאת לא נותנת לזה להפיל אותך.... לאור מה שכתבת אולי כדאי למצוא קבוצת תמיכה אולי קבוצה של אנשים שנפגעו בתאונות... מה דעתך? גם לא הבנתי אילו טיפולים נפשיים את עוברת ? באופן אידי ממליצה על EMDR . מסיפור חייך נראה שאת בחורה עם כוחות. מדהים בעיני שבתוך כל המצוקה שאת נתונה בה את מוצאת בתוכך יכולת גם להעניק. ספרי עוד על עצמך ומה היה לפני התאונה? מה היית רוצה שיהיה בחייך?

תודה על התגובה. ניסיתי לקצר את ההודעה אך יצא קצת ארוך. מתנצלת. התאונה אצלי היתה הרמת קורה בג'ימבורי של ילדים. הוא היה כבד ובזמן שהרמתי שמעתי קול, ומיד התחיל כאב עז בגב. עד היום כל קול דומה מקפיץ אותי (יחד עם מליון דברים אחרים). עד היום יש לי סיוטים בלילות והשבוע וחצי האחרונים היו ממש קשים כי בדיוק עברו שנתיים מאז המקרה. והייאוש/חוסר התקווה נכנס מאד(!!) חזק. שנתיים שאני בבית. מבלי לפגוע (!!!) כשאת כותבת שהדרך להחלים תלויה....מהחלטה מהראש שלא להפיל אותי.... "קל להגיד קשה לעשות". עובדה שאני הולכת לטיפולים (חוץ מפיזיו שהקופה החליטה השבוע שנתנה כבר מספיק) אני כן מנסה לחזור לעצמי. זה קשה. אני הולכת לטיפול אצל פסיכולוג קליני המתמחה בפוסט טראומה כבר כ8-9 חודשים. הצלחתי להגיע למצב שאני יכולה לעבוד בבית אך יציאה מהבית, עדיין רחוק מאד. יוצאת מעט ליד הבית עם מישהו. לכן כשהוצע לי ממס אנשים וגם פסיכולוג ופסיכיאטר להביא כלב טיפולי זה היה נשמע מושלם! הבעיה שאני לא מכירה אף אחד שיש לו כלב כדי לשאול ולקבל אינפו מ"יד ראשונה". הלוואי שהיה. EMDR ניסיתי מזמן אך ללא הצלחה. נפגע אצלי שריר עיניים (severe eye convergence) ואני רואה כפול ומטושטש. עוד משהו שלא הלך... עוד ייאוש. עוד דברים שניסיתי גם נכשלו. הפסיכולוג מנסה כל הזמן משהו חדש. הוא לא מתייאש. כשמשהו לא מצליח אני זו שמתייאשת ולוקחת את זה קשה ומפעם לפעם אף קיצוני. ניסיתי למצוא קבוצות תמיכה אבל בירושלים לא מצאתי. לפני התאונה עבדתי עשר+ שעות ביום ונהניתי מכל רגע. השקעתי את הלב והנשמה במקום. עבדתי בבוקר בתור אחראית אדמניסטרטיבית שכללה גם אחריות על כל המתנדבים, על משפחות שמגיעות למקום, ובקיצור כל דבר שקשור למקום היה באחריותי ובצהרים כשההורים וילדים הגיעו הייתי אחראית לתת הדרכה לעבודה עם הילד דרך משחקים שונים. ממשחקי קופסא, למשחקי דמיון וג'ימבורי שכל שבוע היה נושא אחר; זחילה, קפיצה, הקשבה להוראות וכיוב. היו עוד עובדים ומתנדבים. אני הייתי מהצד המקצועי. כמו שציינתי נהניתי מכל רגע. ואז פתאום יום אחד, הכל נגמר. כבר שנתיים שאני בחופשת מחלה ובטיפולים. אין קשר לעבודה, אף אחד לא מתקשר ובודק מה קורה. כיום כל דבר שקשור למקום מקפיץ אותי ואני לא מסוגלת אפילו לשמוע את שם המקום, לראות את שם המקום וכיוב. הם פשוט הרסו אותי. בהתחלה רק רציתי לחזור לעבוד. קשה פתאום להיות בבית במיטה, בחדר שלי, אבל זה גם המקום בו אני מרגישה הכי נוח ובטוחה. אני כן יוצאת מהבית לטיפולים כך שמצד אחד לא איבדתי תקווה לגמרי- מנסה לחזור לעצמי וזאת למרות שאני נופלת לא מעט בגלל בעיות שיווי משקל(שהרי כשלא עושים כלום ונמצאים רוב החיים במיטה, זה פוגע בשרירים ובעוד דברים אז הופיע בעיות שיווי המשקל). בנפילה האחרונה לפני כחודש+ שברתי גם צלעות אז התייאשתי עוד יותר. עכשיו ביטלו פיזיותרפיה בגלל ש"כבר קיבלת יותר מדי טיפולים". שבוע הבא רופאת השיקום תחליט איפה להמשיך את השיקום. אבל האמת, כבר נגמרו הכוחות ולא אכפת לי מה תגיד. הציעו לי לשנה הבאה עבודות ממש טובות אבל זה לצאת מהבית, לעבוד עם זרים. אני לא יודעת אם אוכל לעשות זאת. ניהול תוכנית חדשה בתחום בו אני עובדת כולל בנייתו,(לא ברור שזה בכלל יצא לפועל) והעבודה השניה ניהול של עמותה גם בתחום. להיות אחראית על הצד של הטיפול הרגשי עם בע"ח ולא הצד הכספי וכיוב. חבל לפספס עבודות כאלו. זה פעם בחיים. מצד אחד רוצה ומצד שני פשוט לא בא לי לצאת מהבית. אני מפחדת שהעצבנות וחוסר התקווה יעברו איתי גם לעבודה. אני גם הולכת עם מקל בגלל בעיות בשיווי משקל ואחד מהעובדים בעמותה אמר לי שיש לו בעיה עם העסקת אדם נכה (יש לי גם כרטיס נכה עוד לפני התאונה הנל). זה ככ פגע בי שלמרות שאני מאד רוצה את העבודה ושאר העובדים רוצים שאעבוד שם, הרי הם פנו אלי, לא אני אליהם, לא עושה חשק... בקיצור זאת אני, פעם הייתי אדם שמח שהשקיע שעות בעבודה וכיום כלום לא מעניין אותי. חוסר התקווה קיבל מקום רציני בחיי. וזאת גם התשובה לשאלתך; צה אני רוצה בחיי. כרגע... כלום. לא יכולה בכלל לחשוב על משהו חיובי. כל פעם קורה משהו אחר. אז בשביל מה לצפות למשהו טוב. הרי זה לא יקרה. שוב תודה על התגובה. מעריכה את נסיון העזרה. יום טוב.

הי יקרה. כואב לי לשמוע שעברת ועוברת כל כך הרבה. אני מאוד מבינה אותך. שיקום נפשי ופיזי הם מסע שעבור רבים מאיתנו מלווה בכאב וסבל בל יתוארים. מצד שני אני רואה בך את הכוחות ואת הרצון לחזור להיות עצמך וכמה אהבה יש בך ואחרים אלייך. בנוגע ל אי אמ די אר. ניתן לעשותו ללא תנועות עיניים אלא עם גירוי דו צדדי אחר כמו קול או מגע ממש לא חייבים עיניים. אני מבינה ומזדהה עם הצורך לשכב במיטה ולברוח מהכל יחד עם זאת לצערינו, מנגנון ההגנה הזה מלווה במחירים קשים נפשיים ופיזיים. מאחר ואת לא כאן לידי ואיתי קשה לי לתת לך המלצות קונקרטיות אבל אם אני כן יכולה משהו לאמר לך מניסיוני האישי העשיר מאוד לצערי זה לכתוב לעצמך לוח. ולשים לעצמך בכל יום מטרה קטנה ואפשרית אחת ולראות איך את יכולה לקדם את עצמך. אנשים רוצים אותך. אולי וזו שאלה אלייך כדאי למרות ועל אף הקשיים לנסות לעבוד מעט בכל יום אולי היציאה הזו מהבית תתן לך רוח גבית. מה דעתך?

בדיוק הייתי בסרט גמר שעשו שמיניסטים במודיעין על טיפול בפוסט טראומה של הצבא באמצעות כלבים. הבנתי שיש עמותה שמסייעת. ואכן, לפחות בסרט זה הוצג כמציל חיים. בדקי על עמותות בעניין ואני אנסה במקביל לאתר גם

תודה. מעריכה את העזרה. מצאתי מס מקומות שמכינות את הכלב כמו מרכז לכלבי שירות ותרפיה שלוקחים שישים אלף שח להכנת הכלב. והם בקשר עם מרכז הטראומה בה אני מטופלת כדי להבין איך בדיוק להכין את הכלב ונותנים שירות גם שנתיים אחרי אם יש בעיה כלשהיא (אבל זה עדיין יקר וכשחיים על קצבת נכות ושלושת רבעי הולך לטיפול אז בעוד כעשרים שנה יהיה לי מספיק כסף בשביל הכלב...). יש מקום נוסף ששמעתי עליו לא מזמן שלוקח רק... עשרים אלף ש''ח אבל נותן לך את הכלב בגיל כארבעה חודשים ואת בעצם מאמנת אותו. כל מס שבועות מגיע מאלף ונותן לי הוראות מה לעשות הלאה. לא היה נשמע ככ מתאים בשבילי. את הכלבה שלי לימדתי דברים בסיסיים (לשבת, לשכב לומר שלום ולהתראות, לתת כאפה(כך אומרים בעברית high five?) להתגלגל, לקפוץ בחישוק, היא מאד אוהבת להתגלש במגלשה לעלות ולרדת בנדנדה וכיוב אבל אני לא מאלפת. כדי להכין כלב את צריכה לדעת מה את עושה ואני לא מאלפת.... אם יש עמותות שעוזרות להכין כלב לפוסט טראומה ולא לוקחות ככ הרבה, אולי תצליחי להחזיר לי שביב קטן של תקווה. כי כרגע המילה תקווה לא נמצאת באוצר המילים שלי. שוב תודה ומעריכה את כל המאמצים. זה לא משהו מובן מאליו.

שלום. אני לא יודעת אם אני אני אמורה לכתוב פה או שמתי לב שיש מקום אחר שכותבים. אם זה אמור להיות במקום אחר, אז אני מתנצלת. מאד התלבטתי אם לכתוב שוב. לא פשוט לי לשתף, במיוחד אנשים שאני לא מכירה (למרות שיכול להיות בזה גם פלוס). הגעתי כבר לגבול. אני לא יכולה יותר. הימים האחרונים היו לי מאד מאוד קשים ואין לי מישהו שיכול לעזור. לא משפחה (שאף פעם לא היתה שם לעזור) לא חברה, שיש לה כרגע מספיק על הראש ואני לא יכולה להוסיף לה עוד, (אמא שלה מאד חולה). מצד אחד ההורים עוזרים המון, אבל זה יותר טכני מאשר רגשי. הם לא מקשיבים למה שיש לי לומר. עונים לי: די את מגזימה, למרות שהפסיכולוג הסביר להם את המצב. לאחר השיחה איתו הם התנצלו שלא הבינו כמה המצב רגיש ורציני משחשבו, ובזמנו הם עזרו גם רגשית למשך כחודש ואז הכל נשכח. הפסיכולוג ממרכז הטראומה בו אני מטופלת נמצא כרגע בחופש לחודש, (מותר לו לצאת לחופש) וזה בדיוק שנתיים מאז תאונת העבודה אז הזמן כרגע לא פשוט בכלל. (אני גם נאלצת לתבוע את מקום העבודה כי למרות שברור מעל לכל ספק שהשבר בעמוד השדרה קרה שם, הם עושים הכל כדי לשכנע שלא קרה שם. יש מספיק תצהירים שמאשרים שקרה שם. אז גם זה לא קל כי זה בדיוק שנתיים ויש את הרופא מהצד שלהם שצריך לבדוק והם עושים דוקא ומוצאים מישהו בת"א למרות שאני ירושלמית והם יודעים שאני לא נוהגת). בקיצור, סליחה על אורך המייל אבל כמו שאמרתי, הגעתי למקסימום שאני מסוגלת להכיל. אני לא מקבלת יותר מטופלים. אמרתי לכולם שאני בחופשה. לאחת המטופלות הודעתי שאנחנו מסיימות (תכננתי בין כה לסיים איתה בקרוב) ולשלוש האחרים אגיד שאני יוצאת לחופשה ארוכה מאד. לרגע ראיתי מעט תקווה כשאמרתי שאפתח פקמ ואוציא כסף לכלב. לא שיש לי שם שישים אלף ₪. (לא מבינה איך אין עזרה. זה פשוט לא יתכן. אפילו חמשת אלפים, עשרת אלפים, לא ביקשתי שישים אלף. כל דבר יעזור. הפסיכיאטר נתן לי אחוזים גבוהים בגלל הפוסט טראומה. יותר משחשבתי... אבל אני לא אפתח את התיק בביטוח לאומי ואעבור את כל מה שעברתי לפני עשרים שנה שוב, כדי להכניס פוסט טראומה לתיק הרפואי שלי שם. רק זה יעלה את אחוזי הנכות של הפוסט טראומה בעוד הרבה... (יש לי נכות עוד מהעבר בגלל מחלות שונות). ביטוח לאומי זה מקום פשוט נורא. שמעתי שיש דרך שלא לפתוח את התיק אלא רק להוסיף פוסט טראומה. אבל אני לא יודעת אם זה נכון כי אז עם סל השיקום אולי אקבל עזרה נוספת. אבל אין לי כבר כוחות אפילו לבדוק את הענין. אז בקיצור הגעתי לסוף. אין לי יותר כוחות. אני לא מאמינה שאני אפילו אומרת את זה אבל זה המצב. אני יושבת עכשיו בפינה במטבח, לא מפסיקה לבכות, הכלבה שלי יושבת לידי בלחץ נוראי, מרגישה שמשהו הולך לקרות ולא מבינה מה. כואב לי עליה. מחר אשלח אותה להורים שלי. סליחה על אורך המייל. וסליחה אם כתבתי במקום הלא נכון.

שלום. האם את יודעת למי אני פונה באתר לגבי בעיה עם תרופה? ביליתי כל היום אתמול במיון ומצאו שכנראה יש בעיה עם תרופה חדשה שנתנו לי לאפילפסיה. תופעת לוואי נדירה. אולי הרוקחת של האתר תדע. חיפשתי אותה ולא מצאתי. תודה על העזרה.

החלטתי לכתוב שוב. נראה לי גם פעם אחרונה. החודש האחרון היה ככ קשה. בדיוק עברו שנתיים מאז תאונת העבודה, טיפול אין לי כבר חודש, כי המטפל בחופש (מגיע לו חופש. כולם יוצאים לחופש באוג). אני הגעתי כבר לקצה. ניסיתי לדבר טלפונית עם חברה אחת שלא נעלמה מאז המקרה אבל עכשיו גם היא עוברת תקופה קשה עם מחלת אימה אז אני לא רוצה להפריע לה מדי. תודה רבה על כל העזרה שלך. מעריכה מאד את הרצון לעזור. שיהיה לך ולכולם שבת שלום ושוב תודה על הכל.