בן 23, מתחיל ממש בקרוב ללמוד הנדסה באוניברסיטה. מילאתי שירות צבאי מלא, עם קשיים רבים אך לא משמעתיים אלא בעיקר נפשיים.
אני כביכול החייל המשוחרר הרגיל, שמתחיל את חייו האקדמיים בגיל אופטימלי, ללא כל מצוקה כלכלית ולו הקטנה ביותר. מבחינה חומרית, יש לי הכל, ולא חסר/יחסר לי כלום, לפחות בטווח הקרוב.
עם זאת, מאז ימי ילדותי אני סובל מדיכאון קיומי ומעין משהו שנע על ספקטרום של חוסר רצון-חוסר עניין לתקשר עם הסביבה ולבוא במגע עם הסביבה. בשנים האחרונות, בעיקר לאור החרדה החרדה החברתית ממנה אני סובל והדיכאון המתעצם,התחלתי לסגל לעצמי דעות מיזנתרופיות כמעט אבסולוטיות.
אני לא יכול לדמיין מציאות אחרת, ואחת על כמה וכמה ליצור מציאות אחרת, שכן אני מאמין בכל לבי שטבע האדם הוא רוע טהור , ושכל מעשה שהוא כביכול אלטרואיסטי בהגדרתו משרת אינטרס חבוי וזדוני.
בעודי מדבר על רשע, לא אפסח על עצמי, הזוהמה המוסרית ניגרת ממני בשפע בכל מעשי ידיי ובכל הימנעות מכוונת מפעולה, אני חושב באופן עקבי על דרכים לשרת את עצמי, איך לעבור את הרגע ואת הסבל התמידי שאני שרוי בו-אין בי טיפת חמלה אל הזולת וזו האמת שלי.
אני חייב לשתף את זה כדי לעשות סוג של רציונליזציה של הדיכאון שלי, דבר שלא יוצא לי מדי יום ביומו לעשות מן הסתם.
הדעה הזו הכתה שורש בקו החשיבה שלי וזו האמת שלי נכון לעת עתה.
הגעתי למצב שהשאיפה שלי הוא להמעיט בדיבור ככל האפשר, גם אם אני בין חברת אנשים ויש ממני ציפייה להפציע מדי פעם.
אני לא אוהב לדבר, לא רואה צורך בתקשורת עם בני אדם שלא לצורך מטרות קיומיות.
הגישה הזו יוצרת אצלי בעיות נפשיות מרובות ודיסונססים ללא הפסק, קשה לי לשאת את זה, אני סובל , אני לא יכול לבקש עזרה כי גם כשביקשתי הרגשתי את נחת זרועו של רוע האדם.
אני אמשיך לחיות ככה , בלית ברירה, התודעה שלי כופה את זה וקשה לי להתמודד מולה, אך אני עדיין רוצה לשאול אתכם למה צריך לחיות ללא כל תכלית חיונית ?
אני מרגיש כל כך חלול מהמון בחינות , מהפן הרגשי ועד הפן האינטלקטואלי, וכל פעולה שאני עושה בד"כ נעשית מכורח המציאות ולא על מנת להגיע למטרה מסוימת, אין לי מטרות, אני הולך ללמוד באוניברסיטה כדי להעביר את הזמן כנראה ואולי בסופו של דבר להשיג תואר שאני לא יודע אם יהיה בו שימוש פרקטי לאור מצבי הנפשי.