מנהלי קהילה
מובילי קהילה
נסיעה ברכבת
יאיר - ערן
לפני זמו מה חזרנו, אני וזוגתי מטיול בחול. נחתנו בנתב"ג ואת דרכנו חזרה הביתה עשינו ברכבת – לכאורה סתם נסיעה מונוטונית שכל מטרתה להביאנו הבַּיְתה בצורה הכי יעילה. אחרי מספר דקות נסיעה שמענו לפתע קולות ומהרמים מקצה הקרון. לאחר מספר שניות זיהינו את מקור ההפרעה – אישה, מבוגרת יחסית, נראית מאוד מוזנחת וקשת יום. הקולות הרמים התחלפו בצעקות חסרות פשר ולבסוף קללות לכל עבר. לא היה קשה להניח שאותה אישה היא מה שנחשב בעיני ההדיוטות ( ואני בהחלט מצרף את עצמי לחבורה ) כ-"מעורערת בנפשה ".
ההרגשה הראשונית היא של תמיהה ואולי אפילו גיחוך שהתחלפה מהר מאוד למבוכה עצמית ואולי בסוף ל"משהו" לא נעים. קשה לי לתאר את גודל המבוכה לשמע תוכן המילים שיצאו מאותה אישה מבוגרת – אפילו הדף יסמיק מבושה ( פחחחח דף – מסך המחשב במקרה הטוב ). מבט חטוף אל עבר שאר יושבי הקרון בהחלט אישר שהרגשת המבוכה העיקרית היא בהחלט לא רק שלי – זה כאילו אנחנו לקחנו אחריות על מילותיה של אותה אישה קשת יום, והתביישנו בשבילה.
לאחר כמה זמן התייאשה האישה – נכנסה לשרותים ויותר לא שמענו ממנה עד שירדנו מהקרון, אבל ככל שעבר הזמן התגנבה לה מחשבה לראשי ולא הצליחה לעזוב. מתי בפעם האחרונה מישהו היה איתה באמת כלומר ממש באמת כמו שמלמדים אותנו בערן – "להיות ממש איתה", לנסות להרגיש את הכאב האמיתי שלה. מתי זה היה ? מתי מישהו ניהל איתה שיחה אמיתית ומתי, באמת מתי, מישהו פשוט ישב לידה וחיבק אותה.
חזרנו הבייתה – מפגש עם הילדים, חוויות מטיול בן כמעט שבועיים וכו... אבל בלילה לפני השינה- מה שנשאר לי מכל הטיול הייתה אותה אישה מסכנה. לא הייתי "ערני" איתה. הייתי עם בת זוגתי ושקעתי במבוכה הכללית ששרתה באותו הזמן. ותהיתי – הרי כל כך קל לחבק ו"להיות" באופן וירטואלי, ועד כמה זה קשה כשזה מגיע למציאות. בדימיוני רציתי פשוט לחבק אותה אבל זה היה רק בדימיון.
*************************************************************************************************
זה מה שהספוטיפיי שלי מנגן נונסטופ בימים האחרונים. הלחין ברי סחרוף הנסיך, כתב יהודה עמיחי ושר יורש העצר של ברי ודודו טסה ביחד – שי צברי – מת עליו.
לווי אותי לנמל תעופה.
אני לא עף, אני לא הולך, אני לא עוזב.
אבל, לווי אותי אל מטוס לבן
בין ערפילי עצי זיתים,
אמרי מילים שמחליפות עונות
בחיפזון קצר של שעת פרידה.
אז הידיים באות אל
העינים הבוכות כמו אל
שוקת לשתות ולשתות.
ג'ק
יש לי תחושת בטן,ניחוש מושכל שמדובר היה שם באישה המצויה בעיצומו של התקף פסיכוטי. ככה זה מרגיש על סמך התיאור. במצב כזה מי שנותן את הטון זו המחלה ולא האדם. זה מצב מבהיל היות ואתה חש בחוסר האונים שלך מבעד לחוסר האונים שלה, זהו רגע בו אמת מסויימת הקשורה לעולם הזה,עוד אחת מאותן אמיתות שכמעט אף אחד לא מוכן להיישיר אליה מבט,מראה שהיא קיימת .וזה ממש לא כיף לדעת את זה.אבל תכלס הרבה לא ניתן לעשות במצב כזה.
יאיר - ערן
אתה כנראה צודק ועדיין זה לא סותר את מה שהרגשתי באותו הזמן .
ג'ק
בוודאי שזה לא סותר,אבל אתה לא יכול לדעת האם מישהו כבר שנים לא היה איתה בגלל מצבה המנטלי, או שמצבה המנטלי נובע מכך ששנים לא היו איתה, ואתה גם לא יודע האם בפועל אכן אין אף אחד איתה,אתה רק מניח. מה גם שלא בטוח שהיא בכלל רוצה או יכולה שיהיו איתה. ברור לך שההסתכלות של אדם מהצד היא השלכתית לגמרי.
יאיר - ערן
וזה מאשש את מה שכתבת בפוסט קודם - הבורות הבלתי נתפסת את החברה לגבי בעיות נפש - בהחלט מסכים איתך