מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג chrome ו- firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייהא+ 100%א-סגירה

מנהלי קהילה

ד
ד"ר אילן וולקוב
פסיכיאטר פרטי מומחה, מנהל רפואי MindMe המרכז לטיפול פסיכיאטרי מתקדם, בקניון רמת אביב, מגדל הקניון קומה 4, תל אביב. https://mindme.co.il/
אורית זאבי יוגב
אורית זאבי יוגב
מ.א בפסיכולוגיה קלינית – רפואית מן האוניברסיטה העברית בירושלים ותואר מ.א קליני בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת חיפה. זוכת פרס האוניברסיטה ע"ש קלנר על הישגים יוצאי דופן בטיפול במשפחות רב בעיתיות. עבדתי הרבה עם הריונות בסיכון ובמחלקות פסיכיאטריות סגורות. בשנים האחרונות בעקבות עבודה במרפאה אנדוקרינולוגית עוסקת רבות בהשמנה קיצונית של מבוגרים, נוער וילדים ואף כתבתי על כך ספר, "רדו ממני", שמשפיע על אופן ראיית הנושא והטיפול בו.
כמונידיכאון וחרדהסובל מדה ריאליזציה

סובל מדה ריאליזציה

14/09/19 17:47
4 תגובות

שלום ,מגיל צעיר, גיל ההתבגרות חלו בי שינויים, למעשה שם התחיל הדיכאון, ולאט לאט עם השנים ההתנתקות מחברים, ותחושה כזאת שאני לא בדיוק יודע מי אני ותפקידי כאן, אני פשוט עושה את המטלות היום יומיות שלי די בהצלחה, אך כמו רובוט, שיגרתי מאוד, אני מחזיק בעבודה קבועה, כבר שנים, לפעמים בשיניים, אבל מחזיק, היום אני בן 40 כבר, רווק, ובגלל שאינני מצליח להתחבר לעצמי ולמי שאני, פיתחתי כנראה בנוסף, סכיזואידיות כזאת, שתגן על עצמי כנראה, אז אינני הצלחתי להחזיק זוגיות מעבר לכמה שבועות בודדים, פשוט בהתחלה עשיתי את מה שכולם עושים כשמכירים, דייט פה ושם, אך ברגע שהבנתי שאני לא מצליח להכניס רגש, ואני לא מצליח להיות עקבי בשיחות, לעיתים קרובות, וההרגשה היא שבוחנים אותך, שמי שמדבר איתך, רואה שאתה לא בדיוק 100 אחוז איתו, אז בכל אופן, בגלל זה תמיד אני חוזר מהר מאוד לממלכת הלבד שלי.
בעיות ניתוק, או דה ריאליזציה, איך שתקראו לזה, זה פשוט סיוט מתמשך, עם השנים למדתי להפנים וללמוד לחיות עם זה, עד כמה שניתן, לנסות להנות מהרגע, אבל זה לא פשוט, והבדידות היא מעיקה, כמובן שכל הבעיות בסופו של דבר הן סימפוטמים, של הדיכאון.
לקחתי ציפרלקס בעבר תקופות של שנה שנתיים, פה ושם, אך בשנים האחרונות ללא כלום, כי זה הפך אותי עצלן, וחסר תשוקה ליזום, ואהבתי והתגעגעתי לאנרגיות ולחריצות שאפיינה אותי פעם, אז זה גרם לי להפסיק, ומידי פעם אני מרגיש , בעיקר בסופ"ש , את הצניחות והדאונים, וההתבודדות.
זה כמו לחיות בתוך חלום, סוג של בועה, שום דבר לא מרגיש אמיתי, ערפל כזה, אתה לא ממהר להביט לאנשים בעיניים, מקומות הומי אדם עושים לך סחרחורת, מהלחץ החרדתי, אתה עלול להיתקל בדברים, באנשים, להיות מוצף מחשבות טורדניות וכו, וכאלה, ופשוט אתה רוצה ללכת הביתה, למקלט שלך.
רציתי לדעת אם יש כאן בקבוצה אנשים כמוני שסובלים מזה, אני פעם ראשונה כותב כאן, שיהיה לנו שבוע טוב.


תגובות

בדידות
14/09/19 18:07

בן 23, מזדהה איתך לחלוטין,אתה לא לבד חבר..

שלום לך יקר. אני בהחלט מבינה את הסבל שלך. נראה גם שאתה "סוחב" אותו שנים רבות. ראשית, בעניין הטיפול התרופתי - ישנם סוגים רבים ושונים של טיפולים תרופתיים. העובדה שהציפרלקס לא "עשה עבודה טובה" איננה אומרת שכך תהיה גם התגובה לטיפול אחר. מדוע אינך מנסה? שנית, הטיפול הטוב ביותר במה שאתה מציג הוא זה שמשלב טיפול נפשי ותרופתי, האם ניסית טיפול רגשי במהלך השנים? אשמח אם תספר מתי ואיך הכל התחיל וננסה להבין ביחד לאילו כיוונים ניתן לקחת את הדברים....

moonlight
16/09/19 4:08

אף פעם לא הייתי אצל פסיכולוג או פסיכיאטר, ציפרלקס לקחתי מרופאת המשפחה. לא הלכתי לטיפול רגשי, או כל טיפול אחר בנושא הנפש. למעשה, לא הרגשתי מוזר עם זה עד גיל 35 בערך, לא חשבתי שישנה בעיה, חוץ מדיכאון פה ושם, אבל עם השנים, התחלתי לחקור את עצמי יותר לעומק, לנסות להבין למה, אני נחשב לעוף מוזר בחברה, הערות שקיבלתי פה ושם במהלך החיים, שנצרבו בזכרוני, על ההתנהגות שלי,על האופי שלי, פשוט אספתי פיסות מידע מכל הזיכרון שלי, מילדות עד היום, והתחלתי להבין, שזה נכון, שאני שונה, ושהחברה לא רואה אותי בצורה כמו שחשבתי, אם זה בתור ילד, או בתור מבוגר כיום. חייב לציין שזה די הכה בי, להבין ולהפנים את זה, וככה הגעתי לנושא הדה ריאליזציה, שהתאים כמו כפפה לבעיה ממנה אני סובל. בהרבה פעמים בעבודה , או במכון כושר למשל, אני מתקשה לזכור פרצופים של כאלה שאולי אמרתי להם שלום איזה אימון קודם, אני רואה את המציאות שלי דרך עין מצלמה כזאת שפונה רק לכיוון שלי, והשאר מעורפל, כשמדברים איתי אני מדבר רגיל, וצוחק, ומקשקש, אך זה מרגיש לי כמו העמדת פנים, בשביל להיראות כמו כולם, גם תמיד מזהים אותי לפני שאני מזהה, וקוראים לי, באופן די קבוע, מה שמביך, מה שכנראה יוצר לי תדמית של סנוב או אחד שלא כדאי לפנות אליו. אם בעבר הזיכרון הקצר שלי היה טוב בהרבה, אז היום הוא די רעוע. וככה אני חי את חיי, מהבית לעבודה, מכון כושר, אני עובד תמיד משמרות צהריים לילה, פה ושם אני זורק משפט, מדבר עם מישהו, אבל לא מעבר, אחרי 30 כבר חיי החברה שלי כולל חברים, נעלמו כמעט לגמריי, הפסקתי לצאת לבלות, מידי פעם אני מכריח את עצמי לצאת לראות סרט בקולנוע לבד כמובן, יצאתי בעבר כמה פעמים לבר לבד, אבל לא אהבתי את ההרגשה, וכך גם במסעדה, ובכל מקום חוץ מהבית בסופו של דבר, הכל קרה בצורה הדרגתית,שהובילה לזה אין לי חשק לצאת לשום מקום יותר, קשה לי להפיק את ההנאה מזה, כנ"ל לגבי נגינה בפסנתר, לצייר, ללכת לים ,הכל נראה לי חסר טעם, מאוס ולעוס. היום יותר קשה לי להתרכז בשיחה עם מישהו, מבעבר. תמיד יש איזה ניתוק, איזו מחשבה אחרת, ושוב חוזר להקשיב, ומהנהן, כדי להיראות קשוב ומוכן, לפעמים אני זוכר, ובהרבה לא, כל מיני פרטים מהשיחה, וצריכים להזכיר לי, שוב , ושוב, לא נעים, אבל זה המצב, מה שיוצר מצב בחברה סביבי, "שקל לוותר עליי", טוב נראה לי שכתבתי יותר מידי להיום :)

בחור-אחד11
22/09/19 14:05

moonlight כבר לפי הכתיבה, אני מזהה שאתה אדם מודע, עמוק וחכם. בלי להאריך בדברים, אומר כי לפי דעתי יש מקום לבחון טיפול רגשי, זה עשוי לשפר מאד את מצבך ואת יחסך אל העולם. לפעמים עצם האינטראקציה המיטיבה עם המטפל, מזימה כל כך הרבה פחדים ועלילות ותחושות רעות שחולפות, ומפנות מקום להתמודדות יותר בהירה עם הקשיים (שלא נעלמים!), ומביאה בסוף אחרי תהליך ארוך ומפרך, למעט רגיעה.