אני חושבת שהרבה אנשים שנמצאים בדיכאון/חרדה חווים את הרגש הזה. דיכאון וחרדה גורמים לך להיות במלחמה על התחושה הפנימית שלך - הם כמו מאבק מול גלים שלוקח אותך אחורה...ולכן גם כשיש אנשים ניפלאים בסביבה עדיין התחושות יכולות להיות קשות ומנותקות מהחוויה הפנימית. ספרי יותר על עצמך ועל מה שקורה לך....

קודם כל מבינה לגמרי את ההרגשה. היאוש הבדידות והריקנות לגיטימיים לחלוטין. זה מותר להרגיש ככה וזו ההקלה הגדולה . זה לא אומר שום דבר שיפוטי להיפך, יכול מאוד להיות שהרגישות שלך למצבך יכולה להתבטא גם באופנים אחרים , רגישות היא "מתנה " קשה,אך יש בה יתרונות.לא מבוטלים. החיים קשים. זה לא תלוי רק במצב חיצוני אובייקטיבי, זה תלוי בתורשה בחינוך ביכולת ההתבוננות בפגיעות ברגישות בעומק ועוד מיליון היבטים שונים. מה שברור לי אישית זה שקודם כל זה בא מתוכי ולא מבחוץ פנימה. אינני אדם כל כך פתוח, אולי השיפוטיות שבי פועלת גם כשאינני מדברת. צריך גם אומץ.לעשות צעד ולהיכנס למעגל ולא להתבונן בו מבחוץ. אפשר לעשות מיליון סדנאות ולהיות בין המון אנשים ואיכשהו מסיבות פנימיות לחלוטין להתנגד להשתייך .לפעמים הפחדים מוסווים ברגשי יותר מדי , לפעמים בפחחת מדי. כולי תפילה ורצון להיכנס לסיטואציה זרה ופשוט לעבור אותה, אייך , אין לי מושג, העיקר לא לברוח ממנה. כאשר חשים בדידות כמו בכל מקום רגשי אחר, המציאות תהייה בדידות. זו המוכנות להיכנס לתוך מצב לא מוכר עם כל הפחד, עם כל ההתנגדות, וגם אם לא הלך, לא לראות בזה כהוכחה להצדיק את מצבי.לא פעם ולא פעמיים אנחנו מקרינים חומות בלתי נראות. אין נוסחאות פלא , אין טריקים, פשוט ללכת עם מה שיש . גם זריקת איזה מטען קשה על ההתחלה איננה קלה לאנשים אחרים. הרי כל אחד נושא מטענים... זה מסע, יש בו המום מקום להתבוננות וללמידה מבחינה זו החיים יכולים לרתק.גם מיאוש ניתן להחלים, זה עובר כמו כל דבר אחר.