בטח שיש חיים. והם נפלאים. החיים ההפרעה הם לא החיים האמיתיים. אני מתמודדת עם זב בכך דאני בטיפול. כבר שנתיים וחצי ולא הפסקתי שום דבר תוך כדי. כיום מסיימת תואר ראשוןז, גרה עם שותפות וחלק מכפר סטונטים . יש חיים אחרי

אני חושבת שכותרת השאלה לא נכונה כי, אחרי הכל, ״מחלה״ זה ביטוי מאוד כללי וגם ההתמודדות איתה היא דבר מאוד סובייקטיבי. אענה לך לפי סדר השאלות: 1. מה יקרה בעתיד (או איזה חיים מחכים אחרי הצבא) - זה לגמרי תלוי בך. יש אנשים שהמחלה תופסת אצלם מקום מרכזי בחיים, יש כאלה שמצליחים לחיות חיים כביכול נורמלים לצידה ויש כאלה שמצליחים לשים אותה מאחוריהם. זה תלוי בהמון גורמים כמו אישיות, אופי הטיפול, מוטיבציה וגם גורמים פיזיולוגיים (יש אנשים שיותר נוטים לדכאון או התמכרות. כאן כבר מגיע ההיבט הפסיכיאטרי של הפרעה נפשית, כמו הפרעת אכילה). מאנשים שיצא לי לפגוש, יש כאלה שמאוד הצליחו בחיים, יש כאלה שחיים מאשפוז לאשפוז ויש גם כאלה שבחרו באופציה יש התאבדות. יש לי גם חברה אחת שהצליחה להחלים אבל מדי פעם חווה אפיזודות של דכאון. מבחינת צבא, עשיתי עתודה וממש לפני הגיוס הורידו לי לפרופיל שלא מאפשר גיוס בגלל ״ירידה דרסטית״ במשקל. מה שקרה בפועל היה שכשעשיתי צו ראשון שקלו אותי עם בגדים ואני מצידי העמסתי עליי 9 קילו נוספים + שתייה. 2. אם הצלחתי לגשר על הפער - לא נראה לי. מצד שני, אף פעם לא היו לי חיים אחרים אז אין לי למה להשוות. מבחינת מה שקורה היום, אני בזוגיות שנה וחצי, סיימתי שני תארים בארץ, עבדתי שנה במקצוע שלמדתי באום ואחריו קיבלתי הצעה לעשות דוקטורט באוניברסיטה זרה (איפה שאני היום). אבל אם הצלחתי לגשר על הפער? אני חיה לצד המחלה ומאוד יכול להיות שלולא אותה מחלה הייתי מגיעה להישגים טובים יותר או מפתחת מעגל חברים גדול יותר. אי אפשר לדעת. בקיצור, אל תדחה למחר מה שאתה יכול לעשות היום כי המחלה רק תתעצם ולבד היא תעבור. וסליחה על החפירה