שלום לכולם, ברשותכם אני רוצה לספר את הסיפור שלי. אני מרגיש שאני צריך עזרה רצינית ואני לא יודע מהיכן לקבל אותה.

עליתי לארץ בגיל 3, ומעולם לא הרגשתי שאני שייך לכאן.
שנאתי להיות תלמיד בבית ספר, ומאז שהגעתי לחטיבת ביניים התחלתי להבריז בכל הזדמנות שמצאתי, גם כשלמדתי בבית ספר שאימא שלי הייתה מורה בו.
שנאתי להיות בבית, שני ההורים שלי נורא רעילים. וגדלתי במציאות בה כשאני הולך לבית ספר אני מרגיש עוף מוזר שלא מצליח להשתלב בחברה, וכשאני בבית אני כל הזמן תחת ביקורת, צעקות, צרחות, צווחות, עונשים ללא הפסקה.
ברחתי לעולם משחקי המחשב, שם הרגשתי בטוח.

כשהגיע הזמן להתגייס הייתי אופטימי, גויסתי לסטילי"ם בחיל הים וקיוויתי שעכשיו אני ארגיש שייך, אבל גיליתי שאני נכנס למערכת חסרת הגיון ושאני לא מסוגל לראות את עצמי נשאר שם. עשיתי כל מה שיכולתי ובסוף נשארתי כנהג פשוט עד סוף השירות, ושנאתי כל רגע. התחושה הייתה שהזמן שלי לא שווה כלום, 3 שנים מבוזבזות.

לאחר כל זה, החלטתי שמספיק. אני לא ממשיך בדרך הישרה הזו שרק תוביל אותי לעוד סבל וחוסר מימוש עצמי, החלטתי שאני מנסה להיות מוסיקאי ולהפתעתי הצלחתי.

הפכתי למוזיקאי מקצועי, הופעתי עם האמנים הכי מפורסמים בארץ וחוויתי הרבה רגעים מאושרים במסע שיצאתי אליו. אך כמובן שגם זה היה רחוק ממושלם, והרגשתי שאני תמיד צריך להתפשר אם זה מבחינה מקצועית, כספית ואישית. תמיד הרגיש לי שאני רואה את המוזיקה יותר "נכון" מהמוזיקאים שסביבי ושרק אם הייתי במקום בו יודעים להעריך את המוזיקה בצורה הנכונה, הייתי משתלב בקלות כי אני דובר את השפה הזו שוטף.

למרות ההצלחה, הרגשתי ריק. למעט מספר חודשים בודדים לא הצלחתי להגיע למצב יציב כלכלית, ולצערי יצא לי לחוות מספר אירועים לא מכבדים ולא הגיוניים כלפיי וכלפי חברי למקצוע. ראיתי שמי שנשאר הם ברובם אנשים שמורידים את הראש וסופגים את כל הרע, שוכחים מהאמת של המוסיקה ומתמקדים אך ורק בפן העסקי.

לפני שנתיים וחצי בגיל 30, הגעתי להחלטה שהגיע הזמן שלי להמשיך הלאה. הרגשתי שאני לא יודע ולא מסוגל לעשות כלום, כי כל החיים שלי התרכזו סביב המוזיקה ולא היו לי עוד יכולות. ידעתי שאני רוצה לעזוב את הארץ, מחשבה שמקננת אצלי בראש מגיל קטן, אך לא ידעתי איך אני עושה את זה. אני לא רוצה לעשות את זה בצורה לא חוקית. החלטתי שאני מנסה ללמוד יכולות עבודה שבעזרתן אוכל לעבוד מכל מקום בעולם.

לאחר חיפושים הרגשתי שתחום עריכת הווידאו מדבר אליי, אפשר לעשות את זה מכל מקום בעולם ואני מאוד אוהב קולנוע. נרשמתי לקורס, הכרתי אנשים נפלאים אבל הקורס עצמו היה נורא! שוב מצאתי את עצמי מרגיש שדברים לא הגיוניים, שלא ככה אמורים ללמוד! (חשוב לי לציין שזו הייתה התחושה הכללית בקרב התלמידים בקורס ולא רק שלי) אבל בכל זאת המשכתי, ובסוף גם עבדתי בזה. וכשהתחלתי לעבוד בזה גיליתי שזה ממש לא בשבילי, שוב אותן תחושות שאיך שהדברים עובדים זה לא הגיוני, בעיות בכספים, בקשות לא הגיוניות מצד האנשים שעבדתי עבורם, ואפילו איימו עליי פעם אחת בגלל שלא רציתי להמשיך לעבוד אם משלמים לי פחות משכר מינימום!
כיום אני בסלידה קשה מכך, ואפילו לפתוח את התוכנה לעריכה גורם לי להרגיש מאוד רע.

במהלך הקורס כבר בקושי עבדתי כמוסיקאי, והייתי צריך למצוא עבודה. מצאתי את עצמי מנהל 14 דירות נופש בתל אביב, וגם שם חוויתי המון חוסר הגיון ורגעים לא פשוטים אבל לא אפרט על זה כאן.

לפני שהתחלתי לעבוד בעריכת וידאו, הרגשתי נורא אבוד כי כמו שרשמתי, הקורס היה נוראי, העבודה היתה נוראית ולא רציתי שכך ימשיכו להראות החיים שלי. לאחר שיחה עם כמה חברים, הגעתי להארה שאני צריך לעבוד על להיות בסדר כשאני לבד, ושאני צריך מנוחה מנטלית והחלטתי לטוס לחופשה לבד שבוע ביוון.
זו היתה חוויה מדהימה. פתאום כשהייתי שם הרגשתי שאני נמצא בסביבה הגיונית, האנשים מנומסים(לא רק העובדים), בירה בבר לא עולה כמו שעת עבודה, הכל היה רגוע. הרגשתי שאם היתה לי האפשרות להישאר שם, הייתי עושה את זה בלי לחשוב פעמיים. אז נרגעתי, חשבתי הרבה, רשמתי הרבה והרגשתי שאני מסוגל לעשות את זה! אני חזק!

בטיסה חזרה לארץ חוויתי התקף חרדה בפעם הראשונה, אולי חוויתי התקפים לפני אבל זו היתה הפעם הראשונה ששמתי לב שזה מה שאני מרגיש וממש פחדתי. התחלתי להגיד לעצמי מנטרה בראש: "You are free and everything is fine" שוב ושוב ושוב, אבל הפחד לא עבר וכשהגעתי לארץ הוא גם הפך לעצבים. ומשבוע בו הרגשתי שהכל הולך להיות בסדר ושאני מסוגל להכל הפכתי לילד קטן ומפוחד.

כמה ימים אחרי שחזרתי לארץ התחלתי לעבוד באולפן פוסט פרודקשן, ושוב הכל לא הגיוני. הגעתי בתקופה שלאולפן לא היתה כמעט עבודה ומצאתי את עצמי ברוב הימים פשוט יושב ולא עושה כלום, מחכה שהזמן יעבור. שנאתי את התחושה הזו... לאחר חודשיים התפטרתי.

במקביל לכל מה שסיפרתי גם לימדתי את עצמי ספרדית, ולכן את הכסף שהרווחתי באולפן החלטתי להוציא על טיול של 3 שבועות בספרד, שוב לבד.
ומה שהתחיל כטיול במטרה להיטמע בשפה הספרדית הפך מהר מאוד למסע היכרות עם אנשים מכל העולם והתאהבות בעיר מדריד.
שוב חזרתי להרגיש שהכל הגיוני, אני ישר הופך לבן אדם חיובי ומכיל ומרגיש שהכל קורה, חזרתי לעולם האמיתי.
והחזרה משם היתה קשה מאוד, לאנשים שפגשתי שם סיפרתי לגבי התחושות שלי שזה מרגיש כאילו אני חוזר לכלא בלי שביצעתי שום פשע.

כשחזרתי לארץ שקעתי בדיכאון וכמה חודשים בקושי הצלחתי לצאת מהמיטה, הכסף הלך ואזל, נכנסתי למינוס אחרי הרבה זמן בפלוס ולא ידעתי מה לעשות או למי לפנות, נראה שכל מי שאני מנסה לספר לו על המצב שלי לא מבין על מה אני מדבר, אומרים לי שאני סתאם מפונק ושאני צריך להגיד תודה כי רוב האנשים מתמודדים עם מציאות הרבה יותר. אבל אני לא רוב האנשים, אני לא יודע איך הייתי מתמודד עם החיים שלי היו לוקחים אותי למקומות אחרים, יש לי רק את החוויות שלי ומטרה אחת של לחיות חיים בעלי משמעות. ואני יודע שבארץ אני לא אמצא את זה.

במזל מצאתי עבודה כעורך וידאו, התחלתי לערוך סרטי חתונה. זה היה אינטנסיבי אבל הרגשתי שאני מסוגל לעשות את זה טוב וקיוויתי שזה ישתלם לי כלכלית.
גיליתי כמובן שאני טועה, ומצאתי את עצמי עובד כמה חודשים עבור שכר שהוא פחות מהמינימום ששילמו לי אותו רק אחרי 3 חודשים של עבודה! לאחר החוויה הזו דיברתי על נושא הכסף עם מי שעבדתי עבורו, והודעתי לו שאני לא יכול להמשיך לעבוד עבור שכר כזה. בתמורה קיבלתי איום על חיי. כיף.

למרות זאת לא וויתרתי, מצאתי אנשים אחרים לעבוד איתם בשכר שאני קבעתי וכך עבדתי כמעט שנה. ואז גיליתי שאני לא מסוגל לשבת לבד מוך המחשב כל כך הרבה זמן, זה שיגע אותי. הרגשתי שבשביל שאני אוכל להמשיך לעבוד בזה אני צריך להיות בן אדם שאני לא רוצה להיות אבל ניסיתי להמשיך בכל זאת, מנסה להתעלם מחוסר ההגיון שאני חווה בדרך, משכנע את עצמי שאני הבעיה. עד שבמקביל נוצרו אצלי בעיות מכיוון הדירה בה אני גר והכל ביחד פשוט היה יותר מדיי, ועל חוסר ההגיון הבא שחוויתי לא יכולתי להבליג! וכך תוך כמה חודשים הפסקתי לעבוד בעריכה וחזרתי להרגיש אבוד.

באוקטובר האחרון בלהט הרגע נרשמתי לקורס מורים לאנגלית במדריד. כשבוע אחרי זה קרה פיצוץ ביני לבין השותף שלי שהתנהג כלפיי באופן רעיל ולא יכולתי להתעלם מזה יותר, ואז קרה פיצוץ משמעותי ביני לבין ההורים שלי ומאז אני לא מדבר איתם. כך התחיל החודש הבודד בחיי. כמעט ללא עבודה, ללא חברים וללא משפחה ניסיתי פשוט לשרוד. כי ידעתי שבעוד חודש אני טס ושם אני אהיה בסדר.

בנובמבר טסתי לשם לחודש ועברתי את הקורס בהצטיינות. זו הייתה חוויה מדהימה, הרגשתי הכי טוב שהרגשתי בחיים. לא הייתי בודד לרגע, סבבו אותי אנשים טובים וקשובים. עזרתי לכולם להתמודד עם הלחץ של הקורס ולעבור אותו בהצלחה. הרגשתי חי, חזרתי להרגיש שהכל הגיוני שוב! חשוב לי שתבינו עד כמה ההבדל משמעותי בתחושה שלי, כשאני שם אני מרגיש שאני שייך, שאני יכול להיות אני וזה מספיק!

ידעתי מראש שגם אם אסיים את הקורס בהצלחה זה לא יספיק כי אני ישראלי, וקיוויתי שכשאני אהיה שם אני אגלה פתרון פשוט. אך אין פתרון פשוט, ושעות שחקרתי, גם בעזרת חבריי לקורס שלא האמינו לי שזה כל כך מסובך, ללא שום תוצאה. בכל מקום רוצים תואר או דרכון אירופאי.

אני כבר כמעט חודש בארץ ולא מצאתי שום כיוון שייקח אותי מכאן, התחלתי טיפול פסיכולוגי כי אני מרגיש הכי רע ובודד שהרגשתי בחיים ואני לא יודע אם זה יעזור לי.

אני לא רוצה לחזור לעסוק בדברים מהעבר כי זה רק גורם לי להרגיש יותר רע. הייתי במספר ראיונות עבודה שקשורים לשפות בצורה כלשהי, התקבלתי לעבודה במלון אבל זה מרגיש לי לא נכון! אני לא באמת מסוגל עכשיו לעבוד במשרה מלאה בארץ, כל הנסיון שלי עד עכשיו אומר לי שאין סיכוי שזה יעשה לי טוב!

אני לא יודע מה לעשות, אני מרגיש שאין לי דרך החוצה אם אני לא אתחייב לחיי סבל למשך ה3-4 שנים הבאות ושאני על הסף של פשוט לטוס מפה ולא לחזור ויהיה מה שיהיה. אבל אני יודע שזה לא אני ושזה רעיון רע מאוד, אני לא רוצה להיות הומלס לא משנה באיזו מדינה ואני לא רוצה לקחת צעדים לא חוקיים!

אני אדם טוב, אכפתי וחכם. מעולם לא עשיתי רע במכוון לאף אחד, עזרתי ללא מעט אנשים למצוא את הדרך שלהם בחיים גם בארץ וגם בעולם, מעולם לא הייתה לי בעיית סמים כלשהי. הוכחתי את עצמי אין ספור פעמים, אז למה לא מגיע לי להרגיש שייך? למה אני חייב להיות במקום שגורם לי להרגיש זר ומוזר?!

אני לא יודע מה לעשות עכשיו.