"יש קבלה. יש קבלה" אלו המילים הראשונות שנשמעו מבעד לדלת הנעולה. הוא ישב כמו גור כלבים מפוחד. רועד כולו. והעיניים עליהם הביטו צוות שלם מסביב לשולחן. היה נדמה שאינן מסתכלות לשום מקום. ובכל זאת האישונים היו גדולים ומרוכזים להפליא. מאחורי השקט הרועש נפתחו מסקנות בשלל לחישות שנשלחו אל האוויר הבלתי מורגש. המחניק. "התקף חרדה" "כן. כנראה פוסט טראומה" "כדאי שננסה לדבר איתו?" "בואו ניתן לו קצת זמן. לאט לאט." "הוא סיפר לכם משהו?" "ניסיון אובדני שהביא אותו לכאן בזכות חבר" "החבר התקשר למשטרה. הוא הגיע אלינו מבית החולים" ככה המשיך הדיון אחרי שהבחור הצעיר. עם הסוודר המוכתם. כבר יצא מהחדר. אך הרושם ממשיך להשאר אחרי שאדם הולך. "כנראה התעללות" "כן. זה היה נראה בברור כמו התקף פוסט טראומתי" כן. זה היה התקף פוסט טראומתי. ראיתי את זה במו עיניי. הדמיון שמתגבר על המציאות. שחזור של חוויה שהנפש עוד לא מצליחה לעכל. שחזור שמשתלט ישר על כל החושים. הוא כאן איתנו. אבל הוא אינו חש אותנו. "כנראה עבר התעללות קשה" הלחישות המשיכו למלא את האוויר במה שהאויר היה רגיל לו. תגליות נפש עתיקות וחדשות נפגשות יחד כדי ליצור אבחנה שתאפשר חופש מכוון לטיפול הנפשי הייחודי. אבל אני. לא יכולתי לשכוח את העיניים האלה. שגודל האישון שלהם כמעט הפך את המבט לחור שחור. עמוק. ובלתי ניתן למילוט. "הפרעת דחק פוסט טראומתית" העט חתם סופית. "כנראה התעללות קשה" אבל אני עדיין ראיתי מולי את העיניים הצורחות האלה. צווחות "הצילו" בקול צרוד ועייף. הוא היה נדמה לי כמו מלאך מתבוסס בגופו של שד. נידון למאסר עולם. בזרועות הגיהנום. "ראית כמה כאב יש לו בעיניים?" "אי אפשר היה לפספס את זה. מסכן" מבעד לחריץ הדלת עוד יכולתי לראות אותו מעט. לבד. כשאינו יודע שמסתכלים עליו. לא ראיתי כאב עמוק מזה. לא שמעתי צעקה חרישית כמו זאת. החרדה לבשה צורה שעוד לא הכרתי. ואיכשהו כתמי הדם לא יכלו להסתיר את החרטה העמוקה שזרמה מעומקי נשמתו ונספגה בבגדיו. בניסיון שעוד לא בטוח האם הדבר הנכון הוא למות או לחיות. "הוא מעולם לא פנה לעזרה?" "אין כאן שום מידע בהסטוריה הרפואית" "מעניין מדוע הוא מעולם לא פנה לעזרה. כל כך הרבה שנים הוא סובל" החטפתי מבט חוזר לטפסים הצעירים של האינטייק. "פוסט טראומה". "כנראה עבר התעללות". אבל שוב לא יכולתי שלא לפגוש את עיניו. וראיתי. זה כאב אחר. כן. פוסט טראומה. של המתעלל. #הדמעות של הלב. אני מאוד מאוד מאוד רוצה שתספרו לי מה אתם חושבים על זה. זה קטע יקר לליבי. תודה אהובים ואהובות 3>

כן. תודה! אני רוצה גם קודם לשמוע עוד תגובות. כל סוג תגובה מתקבלת באהבה. וגם תגובה שמסבירה שקשה לקרוא. הכל מתקבל. אני רוצה לראות תגובות ^^

וואו. באמת מאוד מאוד מעניין מה שאתה אומר. שאנשים שפגועי טראומה לרוב גם פוגעים בשלב מסויים. לא מתוך רצון לפגוע. אלא מתוך התמודדות לא טובה עם הטראומה שלהם. באמת מאוד חשוב מה שאתה אומר כאן. זה באמת משהו שחשוב שכולנו נזכור. כדי להסתכל במבט כולל יותר. אנושי יותר. כלפי כל אחד. גם אם הוא בעצמו פגע. מצד שני אתה אומר שיש הבדל בין פגיעה להתעללות. זה גם מעניין מאוד. הייתי רוצה שתסביר לי ברמת יותר פירוט מה ההבדל בין פגיעה להתעללות. אם זה בסדר מצידך. תודה רבה שקראת ותודה שהגבת! זה באמת מאוד חשוב לי! מעריכה את זה מאוד!!

זה גם לא בדיוק מה שהתכוונתי בכתיבה הזאת. אבל זה באמת מאוד חשוב. בקטע הזה ספציפית אני מנסה לדבר על עצם הטראומה של להיות הפוגע/המתעלל. ולא דווקא מתוך התקף טראומתי או או התקף שמביא לחוסר שליטה. דווקא ממקום שיודע שהוא בחר לפגוע. ורק אחרי הרבה זמן הנפש שלו גורמת לו לפגוש את זה שוב ושוב.

אני חושבת שהתעללות לפי דבריו זו כזו שבכוונה תחילה. הוא מבדיל אותה מן הפגיעה שנעשית מעצם היותו פגוע בעצמו (שהסביבה לדוגמא סובלת מזה שקיים ומתפרץ וכד׳)

היי, רציתי ליצור הבחנה בין התעללות לבין פגיעה או סידרת פגיעות אפילו שנובעת מהמצב הנפשי. אדם שמתעלל יכול לעשות את זה בגלל דחפים מסויימים שנוצרו בו בעקבות הפרעה נפשית, אך התעללות היא בדרך כלל מחושבת, הוא מתכנן למשל לעשות משהו מסוים, להרביץ, לדקור, לרצוח... לעומת זאת יש את הפגיעה הלא רצונית של האדם שסובל, למשל שצועקים עליו והצעקות הופכות לטריגריות ויכול לפגוע לפעמים גם פיזית רק שיפסיקו לצעוק כי הוא לא יכול לשמוע צעקות... אני חושב שיש הבדל מהותי בין השניים, האחד ברגעים מסויימים בעקבות טריגרים מאבד שליטה - וכמובן שצריך לטפל בזה. אך אצל השני נוצר מצב גרוע הרבה יותר, משהו בנפש שלו התהפך בכך שהוא רוצה לגרום לאחרים סבל או לפחות אדיש לסיבלם של אחרים ולדעתי זהו הבדל מהותי. שניהם עלולים להיות מסוכנים, שניהם צריכים טיפול, אבל האדם השני לפעמים איבד חלק מהאנושיות שלו, ואנשים כאלה יכולים להפוך למפלצות אדם.

אפשר כאילו להגיב רק על תגובה, ולא הלאה לתגובה של תגובה וכו׳ אבל אם תגיבי לתגובה זה כביכול ימשיך בשרשור של התגובות לתגובה הראשונה... :-) מקווה שמבינה... אבל אז לא אקבל עדכון לאימייל, כי זו לא תגובה בעצם לתגובה שלי כי אם לזה של אינטרוספקטיבי.

תודה רבה לך על התגובה הזאת. אני מסכימה במאה אחוז עם כל מילה!! באמת כדאי מי שמכיר ממקום יותר נכון את בריאות הנפש להסביר. להעלות מודעות. זה כל כך חשוב. וזה ימנע גם תקיפות וגם מותקפים. בהחלט. ואני גם מזדהה מאוד עם מה שאמרת. הלוואי ואני ידעתי שיש מענה. לצערי עד השנה לא קיבלתי עזרה. והיא בסוף הגיעה בכפייה בגלל נסיון אובדני שהביא למשטרה וטיפול נמרץ. שגם מהם פחדתי מאוד. כי יש כל כך הרבה סטיגמות על כל המערכות שלנו. כמובן שיש דברים מעוותים. ולא טובים. אבל אסור להסתיר בגלל זה את כל הטוב והעזרה שיש. ובאמת כל כך חשוב שכל אדם ידע שלכל מצב יש מענה! ויש טוב בעולם ובמערכות. אפילו אם יש גם דברים לא טובים. מאוד מסוכן בגלל זה להסתיר את הטוב. ובטח שאין בכלל מה להתבייש. הסיבה היחידה להתבייש היא בגלל הסטיגמות החברתיות. אבל בעזרת השם בקרוב זה ישתנה. גם בזכות המתמודדים בעיקר. שהרבה יותר מכל בושה ראויים להערכה עצומה!!

וואו. ייקח לי זמן לענות לך. אני בהחלט מסכימה עם כל מה שאמרת. וזה מדהים אותי לשמוע סיפור כמו שלך. שהוא הרבה יותר מאוזן מהמוכר. הרבה יותר שלם. אנושי. את באמת גיבורה! והדרך בה את לוקחת את זה היא מדהימה! באמת ריגשת אותי! מצד שני. אני מאוד נזהרת. ואני מקווה שזה בסדר שאגיד את זה. אבל העניין של האשמה שאנחנו מרגישות בעקבות ניסיון לקבל שגם לצד השני יש קושי. והפגיעה היא לא באשמתנו. היא לא מה שמוכיח שלא צריך הבנה של מציאות מורכבת. אלא זאת הרגשה לא מאוזנת בכל מצב. תחושת האשמה היא לא מועילה. ובכל מקרה היא דורשת טיפול. כי זה משהו פנימי. וזה קורה לכל אדם בכל מצב. כל מני רגשות קיצוניים ולא בריאים שאנחנו מאמצים לעצמינו. ובזה בדיוק צריך לטפל. אני חושבת שהרבה פעמים כל הדפוסים החברתיים האלה אפילו יכולים לפגוע בנפגע. אם הוא תלוי בדין של הפוגע כדי להרגיש טוב יותר. והמילים האלה שהחברה אומרת וזה נשמע מתוך אמפתיה. באמת יכולות מאוד להזיק. לעורר יותר תחושת קורבנות. יותר תחושת אבדון. יותר אימה. יותר יאוש. יותר חולשה. בקיצור.. הרבה דברים שנשמעים כמו אמפתיה. אבל זה בעיקר יוצר הפחדה פנימית. אני לא מאמינה בנורמליזציה. כי ברור שיש דברים שהם ממש ממש לא נורמלים! אבל מעבר לנורמליזציה אני חושבת שצריך מציאותיות. אנושיות. הכלת מורכבות. ברור שלא בטיפול הראשון. הטיפול הראשון צריך לפני הכל לתת אהבה ועטיפה. מוגנות. ביטחון. ורק אחר כך להכנס לפרטים המורכבים יותר. ועל ידי זה להחזיר את הנפגע למציאות יציבה ומאוזנת יותר לאט לאט. כי ברור שבהתחלה התחושות הן תחושות קיצוניות. כי זאת תגובה בריאה למצב קיצוני. אבל אי אפשר לדעתי לעשות טיפול שלם בלי עבודה על הכלת המורכבות שבאנושיות. כי זה משפיע על כל חוויית החיים לרעה. כשלא נותנים יחס למכלול האישיות והמציאות. לגבי החברה.. אני עדיין כן חושבת שצריך קצת יותר מורכבות. כמובן לא להחסיר מהחומרה של המעשה של האדם. אבל מכאן ועד להמטיר איחולים איומים.. אני חושבת שגם לנפגעים זה יותר מזיק מאשר עוזר. בכללי היחס למעשה ולא לאדם הוא הבדלה שאני מאמינה שמאוד חשובה גם בטיפול וגם בגישה לחיים בכלל. כי כשאנחנו נלמד איך להתרכז במעשה ולא באדם. ככה נוכל גם להפגש עם המעשה בצורה שלמה יותר ולטפל בה בצורה יעילה יותר. וזה נכון גם לגבי עצמינו. כשאנחנו נתרכז במעשים וברגשות שלנו במקום באדם או בעצמנו ככה נהיה יותר מכווני מטרה ונאפשר טיפול יעיל יותר ונגיש יותר. לכן.. להגיד שמעשה מסויים הוא מזעזע. הוא דורש טיפול דחוף! שזה אומר במקרה הצורך להרחיק את האדם מאנשים תוך כדי שהוא מקבל טיפול אינטנסיבי. כמובן שנגיד. מליון פעם. אבל לצערנו אנחנו לא שומעים תגובות כאלה. אנחנו שומעים קללות שנמצאות בתחרות מי ייתן קללה יותר גרועה. ולא שומעים אנשים שאומרים.. אדם כזה צריך טיפול דחוף! כשזה מה שבאמת צריך לעשות עם פוגעים. החוסר בזה יוצר חברה שמתמקדת בדבר הלא נכון. ולכן המון אנשים ילכו לאיבוד. כל עוד לא ננגיש גישה שתאפשר עזרה לכל אדם. כשזאת תהיה הגישה.. דברים יתגלו הרבה יותר מוקדם. עוד בשלב המחשבות והחשקים. לפני שיגיע למעשה. עוד בשלבי הדפוסים שמניעים להתנהגויות בעתיד. כשבאמת יהיה ברור. שממקום אובייקטיבי לגמרי. ייחודי לגמרי. אהבה ללא תנאי. כל אדם. ממש כל אדם. יכול לקבל עזרה. לא משנה מה. וכשהוא יכתוב גם דבר איום באינטרנט כדי לחפש טיפול הטיפול יוצג בצורה מודגשת. בלי להסתיר ולסבך. כשאדם יוכל ליצור קשר וקודם כל יתייחסו אליו ממקום טיפולי. ואז גם ללכת לכלא יהיה חלק מהטיפול הזה. מתוך הבנה שזה מה שהפושע צריך גם בעצמו. כדי לחוות את חומרת המצב שלו. וכדי להגן על החברה. וכדי לאפשר לו טיפול יסודי שמתאים לו מכל הבחינות כדי לטפל בהמתמודדות שלו שהיא למרות שהיא הצד השני היא סוג התמודדות לכל דבר ועניין. אז אני מאמינה שכחברה. וכיחידים. וכמערכת. נצליח למנוע מקרים מזעזעים וגם וגם למנוע מקרים חוזרים. וגם לטפל בעומק אמיתי ושלם יותר בנפגע. ובפוגע. ובקלקולי החברה שגם גורמים לעוד מקרים. וואו כתבתי יותר ארוך ממה שחשבתי חחח אני מקווה שהצלחתי להציג את זה נכון. כי זה באמת מורכב. אבל אני באמת מאמינה שהעולם יהיה מקום טוב יותר כשנסכים להכיל את המורכבות הזאת. ולא רק בחדרים סגורים במחלקות סגורות. בכל מקרה.. שולחת לך חיבוק ענק!! את גיבורה! תודה לך 3>