"לצאת מנקודה שמאמינים להם" למה תמיד במכתבים מהפסיכיאטר (לפחות זה שאני מטופל אצלו), הוא כותב "המטופל טוען ש..", "לטענתו.., "לטענת המטופל..", כל פעם מחדש המילה הזו מרגישה לי כמו קוץ בעין וכמו דקירה בלב. המטפלים ואנשי המקצוע הם האנשים שאנחנו מצפים במיוחד מהם, יותר מהשאר, להבנה לאמון ולרגישות, זה לא שזה פעם ראשונה שאני אצלו, הוא מכיר אותי תקופה ארוכה מאד. הוא לא יודע שזה חשוב מאד לתקף את מה שהמטופל מספר? הייתי שמח שכל זה לא היה, הלוואי והלוואי שלא הייתי בא מהגיהנום שבאתי ושלא הייתי עובר את מה שעברתי, לא מספיק שבגלל ההתעללות הפיזית והנפשית שחוויתי במשך שנים רבות (שזו המציאות היחידה שהכרתי ולא היה לי אפילו שמץ של מושג מהי המציאות הנורמלית עד שהייתי בטוח שלחיות כך זו המציאות ואין אחרת, ואפילו לא עלתה על דעתי קצה קצהו של מחשבה שזה לא נורמלי, מה שמפריך את הטענה שנטענת כלפי לפעמים "למה לא התקשרת למשטרה?", חוץ מזה שהאימה הייתה כה נוראית שגם אם הייתי יודע שיש כזו אפשרות להתלונן במשטרה אין שום סיכוי שבתור ילד הייתי מצליח לבצע את זה, לצאת נגד הדמות העוצמתית והנוראה שבזמנו יחסתי לה כוחות כמו לאיזה אל או יצור מיתולוגי, מי שהיה אמור לדאוג לי ולהוות דמות של משען ובטחון, אני לא מסוגל לקרוא לו "אבא", המילה הזו מתאימה לו רק מבחינה ביולוגית - המאמר המוסגר התארך מידי), אני רגיל להטיל ספק במשמעות של מה שהיה, ולהאשים את עצמי כי זה מה שהחדירו לי לראש כל הזמן, אני צריך גם לקבל רמיזות כאילו הכל פרי דמיוני הקודח או שאני עושה פיל מנמלה? מה זה? סוג של כסת"ח (סליחה על הביטוי)?