לא נראה לי שמישהו יודע להגיד אם זה יגמר. אבל תעשי כל מה שאת יכולה כדי למצוא מה עוזר לך, תחקרי בעצמך על שיטות טיפול או דברים שיכולים לעזור תחשבי על היום שבו כן תוכלי לחיות חיים נורמליים.

יקרה, כואב לי לקרוא את מה שכתבת, לגמרי ברור לי איזה סבל את עוברת. מצד שני אני יכולה לספר לך על הרבה מאוד אנשים שהבריאו, כן, כן, הסבל נפסק יום אחד ולא רק שהוא נפסק אלא כשהם מתבוננים לאחור הם אפילו מתקשים להאמין שכול כך רע הם הרגישו. בכדי שאוכל לכוון תשובתי אלייך אנא כתבי: מתי ההרגשה הזאת התחילה? האם את מטופלת?

ממה שאני חויתי בעבר אז ככה זה עבד אצלי בגיל צעיר הרגשות של הדכאון וחוסר עניין בחיים הם חזקים, והצבעים הם ברורים בנתיים עם השנים, התגלגלתי עם טיפול תרופתי לסירוגין, ועם תעסוקה בלי הפסקה עד שגדלתי... ואז כמו שאורית כתבה לך הסבל הנפשי החזק נפסק. כי החיים נראים ומרגישים אחרת, ואי אפשר להסביר את זה אם לא חווים את זה אני לוקח טיפול תרופתי, אבל ההסתכלות על החיים היא במבט מאוד חיובי, ואני לא מבין איך פספסתי כל כך הרבה שנים אתן דוגמא היום אמרתי לחבר שלי שיודע ממש קצת מהסבל שלי, אתה מסתכל עלי ורואה ונדמה לך שאני בגהינם, כשאני מסתכל על עצמי אני מרגיש שאני בגן עדן, הוא הסתכל עלי בתמיהה והסברתי לו, במשקפיים שלך, אתה רואה איך אתה חי ואיך אני חי, ואתה אומר מסכן זה נמצא בגהינם אני במשקפיים שלי, יודע מה עשיתי... ומה השם יתברך נותן לי טובות, ועם כל הסבל שלי אני מרגיש שאני בגן עדן... את זה למשל, לא ידעתי להגיד לעצמי בגיל צעיר, אלא הייתי אוכל את הלב כשהייתי רואה ש'כולם' מוצלחים ואני חולה בדכאון, ואז הייתי נכנס לתת דכאון...