האם בתור בני משפחה מטפלים אתם מטפלים גם בעצמכם? דואגים ל"מלא מצברים" שמתרוקנים בעומס הטיפול?
עד כמה אתם שומרים על גבולות ברורים בין תפקיד המטפל לבין החיים הפרטיים שלכם?
האם אתם חשים צורך באסקפיזם במהלך היום-יום? מה אתם עושים עם הצורך הזה?

היי, קוראים לי סמדר ואני סטודנטית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל.
המצוקה האישית חשפה אותי לקבוצה החשובה הזו, ובהמשך ישיר החלטתי לחקור את הנושא של בני משפחה מטפלים במסגרת הלימודים,
בפרט - להסתכל על החיים "הדואליים" של המטפלים, בין "התפקיד" שהם ממלאים לבין האדם הפרטי שהם -
מתוך הבנה שברוב המקרים התפקיד כל כך תובעני שהוא לא תמיד מאפשר לייצר איזון בין השניים, וזה מוביל לשחיקה.
בהתבסס על הממצאים, מטרת העל של מחקר (פרט לרצון להציף את הנושא הכל-כך חשוב הזה) היא לנסות ולהעניק פתרונות שיהפכו את האיזון לדבר מובנה בחיי המטפל.
לצורך המחקר אשמח לראיין אנשים.ות שהם בני משפחה מטפלים, ומוכנים לשתף בתחושות, רגשות, סיטואציות שישקפו את המורכבויות.
מדובר בראיונות קצרים, ממוקדים ורגישים, אין מטרה להעיק, אלא לאסוף את המידע.
כמובן שפרטים אישיים ישמרו חסויים לחלוטין.
מוזמנים לפנות אליי בהודעה פרטית או במייל: s.merdler@gmail.com
כבר אסירת תודה על הקהילה!
סמדר