היה לילה קשוח. ניסיתי לייצר מילים כדי לבקש עזרה, ולא הצלחתי. המילים נמסו לי לפני שהצלחתי לתת להן צורה. בסוף הצלחתי טיפה. הייתי צריכה שמישהו יתקשר איתי כדי להצליח למשות את עצמי החוצה. באזורים שבהם אין מילים הכי קשה, זה רק חוויות קשות והרגשות שאני לא יכולה להכיל וכאב עצום ואפס כוחות. כבר שבוע בערך שאני לא ישנה והכוחות שלי נגמרים. אני מדממת כבר שלושה שבועות ולא יכולה להביא את עצמי למצב שאוכל לעבור בדיקה גניקולוגית. למות מסרטן זה בשבילי קל יותר מלעבור בדיקה כזו, אבל אולי זה לא משהו רציני. בעבודה, בדיוק אחרי שיחת משוב שהעירו לי על נתקים מהסביבה והתנתקויות באופן כללי, מישהי עם כוונות טובות והרבה חוצפה שנכנסה לחדר, עמדה מאחורי הכסא שישבתי עליו ושמה ידיים על הכתפיים שלי או השכמות. זה עשה לי כל כך רע! הרגשתי פתאום כל פיקסל ופיקסל מהגוף שלי, הם נרתעו מהמגע וזזו ואז הסתדרו חזרה בצורה הכי מבולגנת שאפשר. כל תא ותא בגוף שלי צרח, רק מהפה שלי לא יצא שום צליל ולא יכולתי לבטא כלום. המנהלת שלי ישר העירה לה. אמרה שאסור לגעת בי, וההיא אמרה שכך היא תעשה לי תיקון, אבל זה לא תיקן רק קילקל. זה איבד לי את טיפת האיזון שעוד הייתה לי. עכשיו כבר לא הייתי ״מוזרה באופן טוב״ כמו שהמנהלת שלי הגדירה אותי, אלא רק רציתי למות והייתי בסבל נוראי ולא ידעתי מה לעשות עם כל זה. תודה על שאתם כאן ונותנים לי ערוץ לביטוי.

וואווו וואווו וואוווווווו חושבת שמהקצת שהצלחת לכתוב כאן העברת אלי המוןן ואם באמת הבנתי נכון זה בדיוק התחושות שאין להם מילים וכל מילה שתנסה לבטא ולהסביר אותן רק תקטין את המשמעות הכל כך כבדההה שלהם.... הייתי רוצה לחבק אותך חזק עכשיו חזק כל כך , שתדעי שאת לא לבד!! אנחנו איתך