אני למשל גיליתי שהרבה אנשים באמת טובים שעזרו לי, הם בעצמם היו צריכים עזרה

אלא שהם היו חכמים והבינו שכדאי להם לעזור לאחרים, כי זה בעצם התפקיד שלנו בעולם

לאט לאט אני מגלה, ובפרט כשהגיעה הקורונה, שאין אדם בעולם חזק באמת באמת

והעיניים מופנות יותר ויותר כלפי מעלה, שעם כל מה שעשיתי... עדיין הוא מאוהב בי מאוד

אליו אני מתפלל, מצפה לישועתו, ובו אני שם באמת את מבטחי, והוא לא מאכזב

אני פונה לעזרה כשאני צריך, אבל בתוכי אני יודע שהכל בידיים שלו, ישתבח שמו לעד

וכמובן שאם אדם פונה אלי לעזרה, אני קשוב לעזור בשמחה, ובתוכי אני יודע שאני רק בנאדם

שבת שלום ומבורך וחג שמח ומאושר

ואם יש לנו לפעמים עצב, נכבד את החג ונשמח את הנשמה שלנו בעוד מעשה טוב שיאיר לנו את הדרך

גם אם יש לנו סיבה באמת להיות עצובים, עדיין תמיד יש לנו הרבה סיבות להיות שמחים

באופן אישי אין לי בעיה עם הסטיגמה. הסטיגמה גם הולכת ונעלמת ויותר אנשים הולכים לטיפול וגם מספרים על זה ויותר אנשים גם נוטלים תרופות פסיכיאטריות וכבר לא מתביישים בזה. הבעיה שלי עם טיפול זה הפחד להיפתח ולחפור בנפש. אני יודעת שזה יעזור ואני ממש זקוקה לזה, אבל המחשבה על לשבת מול מישהו, זר או לא, ולספר את הדברים הכי כמוסים, הכי מביכים, הכי כואבים ולחפור בפצעים האלה. אין דבר בעיני שקשה יותר מלדבר בכנות מוחלטת על החיים ועל הרגשות שלי ופה נעוצה הבעיה בעיניי. האומץ להיפתח ולהיות כנה לחלוטין מול מישהו אחר שלצערי אין לי אותו. אם אפשר היה לעשות את זה באופן אנונימי, כמו בווטסאפ או איזשהי פלטפורמה דומה היה עוזר מאוד ומביא יותר אנשים לטיפול. 

הי, מסכימה עם כול מה שכתוב פה. 

1. עדיין יש סטיגמה כלפי קשיים רגשיים ואנחנו יכולים לראות אותה כאן הרבה פעמים בקהילה:

השינאה העצמית , ההלקאה על כך ש״אני חלש״

2. בדיוק כמו שרפאל כותב אם נעשה הקבלה בין הקורונה לקשיים רגשיים נראה שאין אפליה - גם כאן וגם כאן אנשים שהיו ״חזקים״ יכולים להרגיש חולי וחולשה במסע החיים שלהם. 

3. מסכימה גם עם הילה - חלק מהקושי הוא לא רק כלפי חוץ אלא גם כלפי פנים - הקושי לפגוש את עצמך.....

לגבי סעיף 3 שאורית כתבה

באמת עד היום מאוד קשה לי לפגוש את עצמי בחסרונות, ולפעמים גם אני נדהם מעוצמתם... ולהוסיף לכך את כל משא הדברים שעשיתי בעבר, ושעדיין אני עושה לפעמים טעויות גדולות וקטנות

אך אם אני מתאמץ לראות, אני רואה גם את הדברים הטובים שאני עושה, ומעניין מאוד, כן יש גם הרבה כאלו... וזה מאמץ גדול בשבילי, לראות את הטוב שאני עושה

כנראה שזו המחלה שלי, אוטומט לראות את הרע שבי, ואחרי מאמצים לראות את הטוב, לא יודע למה זה כך, ובעצם מה זה משנה למה

העיקר שאעשה דברים טובים, ואדע בפנים בלב, שההרגשות שאני כל הזמן עושה רק לא טוב, זה לא עובדות...

וביחד עם זה אראה באור נכון את המשפחה והסביבה שלי, שגם הם עושים דברים טובים, והרבה.

ונזכה כולנו לקיים מה שכתוב בתורה, תמים תהיה עם ה' אלהיך, ופירש רש"י: קבל כל מה שבא עליך בתמימות ואל תחקור אחרי העתידות

חג שמח לכולנו, אין כמונו בעולם,

אין יאוש, כולנו בני אדם יציר כפיו של השם יתברך, 

גם אם אני לא מבין אני מאמין שאלקים יודע מה שהוא עושה

והוא לא ברא אותנו סתם כך... אלא רק במטרה להיטיב לנו

תשמע אחי היקר, כשאני כותב דברים מהתורה או מחכמי ישראל, אני מאמין באמונה שלימה שזה נכון

פעמים אני 'מרגיש' להיפך, והמלחמה היא יום יומית, ולפעמים גם אני נופל, וזה באמת לא נעים לי ליפול...

רק כך הסביר לי הרב דוד בצרי שליט"א שבשביל זה באנו לעולם. לעבוד את השם יתברך גם מתוך החושך, כי מלאכים שעושים הכל בדיוק כמו שצריך, יש להשם יתברך הרבה בשמים, הוא רוצה את העבודה שלנו בני אדם שעשויים מחומר.

כל זה אני יודע, ולא תמיד אני מצליח לקיים, אחי, כשאני נופל והנפילות הם חזקות... אני כמעט מתייאש, רק אני היום יודע שהיאוש הוא שקר, כי אני באמת בכלל לא מושלם... ובכל זאת עם כל החסרונות, כל עבודה - מעשה טוב, אפילו הכי קטן, ואפילו מחשבה טובה שלנו, רצויה היא לפני השם יתברך מלך העולם

- פעם כשהייתי נופל, באמת באמת הייתי מתייאש לחלוטין, והתוצאות היו דכאון עמוק וכו' וכו'...

היום, הרבה פעמים באמת קשה לי מאוד מאוד [כמו עכשיו...] פי כמה וכמה מפעם, כי לפעמים הכל נראה לי חושך שלא רואים את הסוף שלו, ואני בנקודה הפנימית שלי בכלל לא מתייאש, כי הכל לטובתי [כפרת עוונות תיקון המדות וכו'], ותמיד בסוף השם יתברך עוזר, ולכן יש לי הרבה כח לסבול בשמחה ובאהבה.

אני מאחל שיהיה לכולנו שבת שלום בריאות אושר עושר וכבוד, ועד שזה יקרה, נאהב את מה שיש לנו, ונשמח בחלקנו ונחייך לעולם הזה, באהבה