הי מיקה,

באמת זה הרגשה קשה שכביכול נותרת מאחור בלי מסגרת. ונראה שאכן את צריכה מסגרת ומקום שבו תפגשי עוד אנשים,

כפי שאמרת את בטוחה שגם בצבא תתקשי אבל שתרגישי שייכת, ואם לא תתגייסי המצב ישאר בדיוק כמו שהיום

אז העצה שלי היא אולי תנסי למצא מסגרת חילופית, אולי את יכולה להתחיל להוציא תואר במשהו? וככה גם תתקדמי ותרגישי שיש לך יעד מסוים? תצרי מסגרת, ותפגשי עוד אנשים.

אמרת שבלי צבא ובלי מסגרת לא יהיו לך חברים, אז אולי את יכולה ליצור לעצמך מסגרת?

אני באמת לא יכולה לדעת מה יהיה יותר טוב לך... אני רק מציעה:)

רוצה שיהיה לך הכי טוב❤

היי מיקה יקרה,

מצטער על הקושי שאת חווה. אכן להיות בלי מסגרת, כשכל שאר החברים בני גילך נמצאים בצבא, מגביר תחושות של חוסר שייכות ו"אאוטסיידריות" שמטרידות ומלחיצות ומערערות את הביטחון העצמי. נראה שאין לך שליטה על הסיטואציה ואת תלויה לגמרי ב"חסדי" הצבא שיטפל בבקשה שלך, מה שעוד יותר מגביר את התסכול. שמח בשבילך שסופסוף הגיעה הפגישה עם הקב"ן. לקראת הפגישה ממליץ לך לשתף בכנות במצב, שכן הוא או היא יוכלו להעריך את הכשירות שלך לשירות צבאי. שירות בצבא יכול להיות מלחיץ, מתסכל, להציב אותך במצבים של חוסר אונים - מעצם אופיו של הצבא ההיררכי והנוקשה. אולי דווקא עדיף להיות במסגרת פחות לוחצת ומתסכלת. ישנן אפשרויות של שירות לאומי לחילוניים, שבמהלכו ניתן להתנדב כמו לשירות צבאי, למשימות חברתיות, בתחומי חינוך וקהילה. ממליץ לך לבדוק אפיק זה. 

כתבת עוד שאת נמצאת בליווי תזונאית וזה חשוב. אולם, מומלץ לטפל בבולימיה באופן רב מקצועי, ולשלב בין ליווי תזונתי לטיפול פסיכולוגי. נראה שטיפול פסיכולוגי יוכל לסייע גם בהתמודדות עם האתגרים הנוספים, כמו השאלה שאת מתמודדת אתה כעת. 

מה דעתך?

בהצלחה, רועי