הגישה בעליית מינון היא שעולים ככל שיש שיפור, וככל שאין תופעות לוואי. יש לעתים מטופלים שמדווחים על שיפור גם ב״תת מינון״, אך זה לרוב או כי הם נהנים מאפקט פלצבו (תגובה פסיכולוגית שאיננה תלוית תגובה פרמקולוגית של התרופה), או במקרים מאוד נדירים יש להם חילוף חומרים מאוד איטי. במקרה הראשון האפקט הזה איננו ממשיך לאורך זמן, ולכן יש צורך בביסוס מינון מלא כדי לוודא שהאפקט נשמר. לפי חומרת התסמינים שתיארת, הייתי בהחלט פועל למיצוי הטיפול (כי הסבל רב, ולרוב מיותר). חשוב מאוד לשלב גם טיפול בפסיכותרפיה. רפואה שלמה

היי אילן,

תודה על התגובה שלך. אני כבר חודשיים עם לוסטרל, ובהדרגה ממינון של 50mg הועלה לי המינון ל-150mg. יצא שכבר למעלה מחודש אני עם מינון של 150mg, עדיין יש לי כאבי ראש שבאים והולכים, קושי להתרכז, למרות שבחיים לא היו לי בעיות קשב וריכוז, עייפות לאורך כל היום, כאבי בטן ובעיות בהפרשות. סך הכל אני מצליח לתפקד, אבל מאוד קשה לי. מרגיש שאני ממש סוחב את הגוף שלי במשך כל היום, ושאני חי במין עמימות/אדישות כזאת, אולי אפילו יותר ממה שהייתה קודם לטיפול התרופתי.

מנגד, אני כן לא חווה את הדאונים שחוויתי כשהשתחררתי, אבל אני חושב שזה נובע בעיקר מגישה שלי, שאני כן רוצה לחיות, פשוט לא כמו שחייתי עד כה. אני רוצה לעשות את מה שאני באמת רוצה, להיות יותר בשליטה על חיי ועצמאי. וגם התלוו לכך מעשים שעושים אותי יותר שמח, באופן טבעי אני מאמין. התאהבתי, התחלתי ללמוד בקורס שכבר מאז הצבא אני חולם עליו, היחסים שלי עם המשפחה ועם החברים יותר גלויים ואמיתיים, עברתי למטפלת פסיכותרפיה שאשכרה עוזרת לי, שכן לפני זה הייתי במשך כחצי שנה אצל מטפל שבטיפול אצלו רק התחזקו לי הבלבול והערעור העצמיים.

אני יודע שבעניינים האלה אומרים שכל מקרה לגופו, ובוודאי כרופא היית מעדיף שאגש אליך לפגישה מסודרת, אבל אני באמת תוהה למה מלכתחילה? זה לא טבעי שארגיש/אחווה "דיכאון" (כפי שמגדירים בהגה הרפואית), כשמרגיש שהכל לא מסתדר בחיי? שאני לא עושה את מה שאני רוצה? שאני מרגיש שמישהו או משהו שולט עליי, כמו שהרגשתי בצבא? שבכלל לא רציתי להתגייס אליו מלכתחילה. למה להשקיע כל כך הרבה אנרגיה בלהסתתר מאחורי אבחנות כאלו ואחרות, כשכל מה שרציתי זה מישהו שיקשיב לי? שיכיל את כאביי, את חולשותיי, את הביקורתיות שלי כלפי עצמי? את הבלבול וחוסר הביטחון? למה לכסות על כל זה באבחנות כמו קשיי הסתגלות, דיסתימיה או דיכאון מג'ורי? זה לא טבעי שאדם ירגיש נורא מבפנים כששום דבר לא עושה לו טוב?

אלה מחשבות שלי שמלוות אותי מאז תחילת הטיפולים השונים. אני כעת ברצינות שוקל (בוודאי שעם השגחת רופא והכל) לרדת במינון התרופות. נראה שהן בעיקר טשטשו אותי, גרמו לי לפקפק בעצמי, בזה שאי פעם יהיה לי טוב. גרמו לי לחשוב שאני דפוק ושתרופה תרפא את זה. בתכלס, מרגיש שבעיקר ניגשתי אליהן ולטיפול באיזושהי תכלית של הרס עצמי, כמו כל מיני דברים שאנשים עושים לעצמם ולא עושים להם טוב (למשל התמכרויות שראיתי שאתה מבין בהן, וכו' וכו'). אפילו חשבתי על זה שאולי התופועות לוואי שאני חווה מהתרופות השונות שניסיתי הן מאין עונשים עצמיים. שאולי בגלל שאני דיכאון מגיע לי לסבול, וזה דבר נוראי לכתוב.

באיזשהו מקום, נראה לי שהתרופות עבורי הן טעות שהייתי צריך לעשות. טעות שמלמדת אותי על עצמי, ובעיקר, שמראה לי שאני לא מושלם, שאני בכל זאת בן אדם, ואני טועה ותועה בדרך החיים. אולי פשוט עכשיו אני רוצה באמת לחוות את החיים, מתוך איזושהי בחירה מודעת, גם אם אפגע ואהיה מדוכא לעיתים. אז מה? לא תמיד רוצה לחיות, לא תמיד רוצה לעשות מה שהחברה מגדירה כ"צריכים". לפעמים רוצים לשכב על הספה ולראות סדרה.

אז אני יודע שתגובתי אני מגיע לאיזושהי החלטה של עצמי להפסיק עם טיפול תרופתי בהדרגה, אבל אשמח לשמוע בכל זאת את דעתך הכנה בנושא. על סמך מה שכתבתי, ועל סמך החוויות של מטופלים שלך, מהטיפולים התרופתיים.

מקווה שהגעת עד הלום.

הי, מקריאת כל מה שכתבת כאן, כולל בתגובה שלך, אין לי אלא להגיד : 'אין חכם כבעל נסיון' ! ! !.. תמשיך להקשיב לעצמך (ולא לפקפק בעצמך!!) - לגבי מה שטוב ונכון עבורך - זוהי למידה הכי חשובה לחיים ! ! ! 🌟🌷🌟