עברתי ועובר לפעמים תקופות קשות כמו כולם, אבל יודע להבדיל עם עצמי בין מצב של דיכאון לבין זה שאיתי כל החיים וככל שאני לומד על עצמי אני מבין שזה אני, לא מקבל את הנורמה או את המבט מהצד על אנשים לעשות דברים רק כי ״מומחים״ אמרו ללא סיבה אמיתית או בדיקה לעומק של הדבר.

אני ממש לראשונה עם עצמי שלם להיעלם מפה וככל שעובר הזמן זה נהיה קל יותר, מסתכל מהמרפסת על הקרקע ומדמיין איך אני מוטל שם כבר , לכבות הכל ולנתק את המכונה המורכבת הזאת.

היי 🌟 כאן זה המקום לשתף ולבטא כל אשר על לבך... אתה לא לבד בהרגשה הפנימית של הלבד/בודד/שונה.. יש כאן עוד הרבה שחשים כך, כולל אני, ואפשר להכיר גם אנשים דרך הקבוצות של כמוני, כגון קבוצת 'נעים להכיר'..

אני אישית מזדהה עמוקות 💗 עם המשפטים שכתבת :" אני באמת לא שייך לפה"... "לא מסכים עם כלום בעולם...מחינוך מגיל קטן למוסכמות החברתיות ועד לשיפוטיות השטחית.." מזדהה עם כל ההרגשה והידיעה ש"אני פשוט לא מתאים לחברה הזו ולמוסכמות/נורמות שקבעו לנו במסלול החיים"... אתה בטח מכיר את השיר 'my way' של פרנק סינטרה (הייתי מעלה אותו אם הייתי יודעת איך)... תשמע את השיר וקבל ממנו השראה להמשך הדרך.. מאחלת לך ב💗שתסלול לעצמך את הדרך שלך... אתה מדהים בעיניי (מהמקום הכי פנימי, עמוק וסובל שבך) ! ! חפש לך את כל התמיכה שאתה זקוק לה כדי ללכת בדרך שלך...🌟💗🌟

היי אח יקר :))

דבר ראשון, אני מאוד מצטער לשמוע שאתה עובר את הטלטלות האלה, ובנוסף לזה התחושה של הבדידות ושאין כיוון לחשוב מה הפואנטה של הכל. אני באמת לא יכול לתאר לעצמי את כל מה שאתה עובר, אבל מהמקום שלי, מההתמודדויות שלי, אני רוצה לשתף אותך בכמה מחשבות  שלמדתי מהחוויות האלה של בדידות והרגשה של חוסר תקווה.

אנחנו באים לעולם חסרי כיוון, ומחפשים מישהו או משהו שידריך אותנו. אנחנו מסתכלים על ההורים, על החברה, על חברות אחרות, משווים, מנסים לקלוט מה החיים האלה רוצים מאיתנו, ובגיל די צעיר אנחנו מבינים שאי אפשר להיות בטוחים בכלום, ומה שנשאר זה פשוט ללבוש מסיכה, לעשות מה שכולם מצפים מאיתנו לעשות, להצליח בעסקים, להתחתן, ללדת ילדים וכו, כי מה שאנחנו רואים זה שאלה ש"מצליחים" מקבלים אהבה מכולם, הם תמיד במרכז העניינים וכו,. אז אנחנו מנסים גם להשיג את זה. אתה כנראה מאוד מוצלח במשחק הזה, יש לך את הכישרון לזהות מה האנשים סביבך מכבדים, ולהשיג את זה. ועל ידי זה לזכות בכבוד שלהם.

אבל, מאחורי כל זה, מסתתר ילד שעדיין שואל שאלה, "מה המשמעות של החיים"?? אותה שאלה ששאלת את עצמך בתור ילד, אבל לא היה לך מספיק מידע לענות על השאלה הזאת, לא ידעת שיש לה בכלל תשובה. אז "התפשרת" על לשחק את המשחק של "להיראות מוצלח". והנה, היום אתה נראה מוצלח, למרות שיש סוגיות כואבות מאוד עם האישה ועוד קשיים שמתנהלים ברקע, בכל זאת אתה מתאר את עצמך כאדם שנחשב מוצלח בעיני האנשים. אבל היום, הילד הזה שנמצא בתוכך, זה ששאל "מה המשמעות של החיים?" הוא שואל אותך שוב, מה המשמעות? הוא מתעורר, הוא יודע ש"להיראות מוצלח" זה לא מספק אותו. 

אתה כועס על עצמך בגלל שאתה לא יודע מה להשיב לו. אתה לא יודע עדיין מה משמעות החיים. וכשהילד הקטן שבתוכך שואל אותך, אתה מתבייש שאין לך מה לענות לו. והבושה הזאת גורמת לך לחשוב שאתה כישלון, ושאין לך מקום, ושאתה חס ושלום לא אהוב וראוי ורצוי ובעל פוטנציאל לחיות חיים של שמחה וטעם ושלווה ואהבה.

הכעס הזה על עצמך נובע מזה שאתה חושב שכששואלים אותך שאלה אתה חייב לענות מיד. למעשה, כשהילד הקטן הזה בתוכך שואל אותך מה משמעות החיים, אתה יכול לומר לו "אני לא יודע מתוק, אני עדיין מחפש". הרי לוקח זמן ללמוד דברים מורכבים, אי אפשר ללמד מישהו ביום אחד איך לבנות מכונית, יום אחד מלמדים אותו על מנוע, יום אחר מלמדים אותו על העיצוב של הרכב, יום אחר מלמדים אותו על סוגי דלק, יום אחר מלמדים על סביבת נהג, יום אחר על נושאי בטיחות וכן הלאה. אם תנסה ללמד ילד ביום אחד איך לבנות מכונית, מה שתקבל זה משהו שנראה כמו מכונית, אפשר לנסוע עליו כמה מטרים, אבל אז הכל מתפרק. מה שאני אומר זה, צריך סבלנות.

אל תחשוב שאתה צריך להתבייש בגלל שאתה לא יודע עדיין מה היא משמעות החיים, בגלל שלא משנה מה התשובה, זה שאתה מחפש זה כבר אומר שאתה עושה דבר טוב, גם אם לא מצאת עדיין. החיפוש הוא חלק מהותי מהעניין. והסיבה שכואב לך, תאמין או לא, זה מנגנון הגנה של המוח שלך שאומר לך "להיראות מוצלח זה לא התשובה, תמשיך לחפש" ואם המוח שלך אומר לך להמשיך לחפש, זה בגלל שהוא יודע שהתשובה האמיתית קיימת, וזה מה שנקרא תקווה, לדעת שאפילו שאני לא מוצא ברגע זה את התשובה, אני עדיין מחכה ומצפה למצוא אותה כל רגע, ואני לעולם לא מתייאש, כי אני יודע שהתשובה קיימת, ואני אמשיך לנסות למצוא אותה. ולכן, גם ברגעים הכי קשים, שאני מרגיש שאין לי מושג מה האמת של החיים, מספיק הידיעה שהאמת קיימת, כדי לתת לקווה ולהשקיט נפש עייפה. 

מסופר בתורה הקדושה שכשהאחים של יוסף מכרו אותו לעבד, הם סיפרו ליעקב אביהם שחיה רעה טרפה אותו ושהוא מת. ויעקב "מאן להתנחם", גם אחרי שעברו שנים ארוכות הוא עדיין היה באבל. ומפרשים על זה רבותינו ש"גזירה על המת שיישכח מן הלב" שבדרך כלל כשאדם נפטר אז מתאבלים עליו פרק זמן מסויים ואז לאט לאט ממשיכים בחיים (זוכרים ואוהבים אותו, אבל לא כואבים כל רגע את לכתו). אבל אצל יעקב, הכאב שלו, זה שהוא מאן להתנחם, זה דווקא בגלל שיוסף היה עדיין חי. ורק מי שמת משתכח מן הלב. באופן הזה, הכאב שאתה מרגיש זה דווקא בגלל שהדבר שאתה מחפש קיים, ולכן משהו בתוכך לא רוצה שתפסיק לחפש. 

כמו שאתה עצמך כותב, אתה מכיר בזה שלמדת המון על החיים, למדת שלא כל מה שנראה לעין זאת המציאות האמיתית, וזה דווקא נשמע שאתה אדם מוצלח באמת, ולא רק נראה מוצלח, בזה שאתה מעז לא להתפשר על מה שנראה למראית עין כמו הצלחה, ואתה מחפש את הטעם האמיתי. אז רק חשוב שלא תיכנס לפאניקה, ותדע שאתה בדרך הנכונה, ואתה לא צריך לתת לעצבות לגרש אותך לסמים והיסחי דעת, אתה יכול לגרש את העצבות מתוכך על ידי השמחה בכך שאתה זוכה להיות אדם כזה מצויין, שהמוח שלך מדריך אותך מעצמו לחפש את האמת.

אני מאחל לך המון המון הצלחה ושלום ושמחת חיים וסיפוק :))

היי, ממליץ לפנות בהקדם עם המחשבות הללו לפסיכיאטר, ובהמשך להמשיך לטיפול בפסיכותרפיה. תחושות משתנות כל הזמן, לפעמים יש צורך במעט עזרה. רפואה שלמה

"אני באמת לא שייך לפה"

לישראל?

ללא מעט ישראלים יש אפשרות לדרכון אירופאי בזכות הורים\סבים, ולדבריך אתה מוצלח, אולי הקריירה שבחרת בה מאפשרת לך את זה. לחיות בישראל כאדם מופנם ורגיש זו מלחמה ו"טראומה" יומיומית, מכיוון שאלימות היא הדרך היעילה להשיג את מה שמגיע לך.

בלקסאן יקר, רבים כאן כתבו לך דברים שאני באופן אישי מאוד התחברתי אליהם....איך אתה מרגיש עם כול מה שכתבו לך? אני חושבת יקירי ותקן אותי אם אני טועה שמגיל מאוד צעיר חווית את השונות והחלטת שהשיטה הטובה ביותר היא לשים מסכה. אבל וזה האבל הגדול המסכה הזאת לא אפשרה לך לנשום במשך שנים והתוצאה היא  - חנק!, הרגשה של "לא יכול יותר"....שנים של העמדת פנים ללא אפשרות להביע את עצמך אותנטית מעידים על כמה יש לך כוחות אדירים אבל גם על עד כמה אתה נחרד ופוחד ללכת במסע הככ נדרש הזה של לגלות את עצמך ואת מה שבאמת עושה לך טוב. אגיד לך משהו נוסף: רבים וטובים לא מרגישים שייכים לזרם המערבי, לתבניות, ללחצים, לצורך להיות חלק משורה...ולכן רבים גם "שוברים" את הקו ומתנסים בחוויות חיים אחרות. אני יכולה להגיד לך גם על עצמי שהיו תקופות שמצאתי את עצמי וחשתי שלווה רק במדינות עולם שלישי..... איש חכם אמר לי פעם שממילא כולנו נמות ולכן עד אז צריך לחיות, להינות, להגשים משאלות, להרגשתי, אתה עדיין לא התחלת לחיות ולכן מציעה לך לפנות לטיפול להבין מה קורה לך, לקבל כלים איך לא להיכנס לייאוש ואיך להתחיל ללמוד לחפש את הקול שלך ואת הדרך שלך. מה דעתך?