יש אנשים שמה שעוזר להם לצאת מדכאון זה להתנדב למען אחרים.. זה עוזר ע"י כך שזה גם גורם לאדם לצאת מעצמו ולא להיות עסוק/ה בעצמו/ה , וגם ע"י כך שזה נותן תחשת מטרה ומשמעות ! 🌟

לדעתך זה באמת עוזר? כי באמת אחרי כל כך הרבה שנים שניסיתי להתחמק אולי זה הפתרון היחיד. אתה מעיד מניסיון אישי? 

תודה רבה על כל האכפתיות. לא נעזרתי בשום טיפול תרופתי, אבל באמת הולכת לפסיכולוגים הרבה שנים. יש הרבה עליות ומורדות. חשבתי להתנדב, אבל מסתבר שזה יותר מסובך משחשבתי חח 

בכללי אני בתקופה מאוד נפולה. מאוד קשה לי להרים את עצמי. מאוד מתגעגעת ומתוסכלת מהחיים ומקווה שהמצב הנוכחי ישתנה. מנסה להרים את עצמי, פשוט לא תמיד מרגיש שזה שווה את זה. אין כוחות. אין רצון. כל מה שיש זו תקווה. 

לצערי לא כל כך קל לי לעשות את זה בימים אלה. קשה לי להיאחז עם סחף כזה גדול. אני מנסה, אבל יש ימים שפשוט רק שחור מקיף ובכללי כרגע בחיים אני לא רואה הרבה במה להיאחז כי בסופו של יום אני לבד ובתחילתו של כל בוקר אני לבד, עם חיים דיי ריקים ומשעממים ממה שזה מרגיש. ברור שעם הרבה עבודה והתמדה הכול יכול להשתפר, פשוט זה שוב להתחיל מסע שלא בא לי להתחיל בכלל בפעם המיליון ואין לי רצון או כוח, אין לי את היכולת לקום. כואב. 

היי, אורית, בוקר טוב. עניין אותי מה שאמרת על דיכאון עמיד? את חושבת שאולי אני פשוט חיה עם דיכאון כל החיים ולא שמתי לב? נשמע הזוי, אבל אולי הגיוני. כעיקרון אני יודעת שיש לי חרדות, קושי בינוני לשלוט בעצבים וקצת OCD, אבל זה הכול בעיקר מאבחונים של פסיכולוגים. הייתי פעם אחת אצל פסיכיאטר ולא הניב יותר מדי. קבעתי שוב אבל התור עוד רחוק. אף פעם לא טופלתי תרופתית. 

אני מבינה שהחיים הם עליות ומורדות, אבל אני מרגישה שכל האושר בחיים שלי הוא כלום לעומת כל הכישלונות. אני מרגישה שלא הרווחתי משום דבר מספיק ושכרגע אין לי שום דבר בידיים להציג. מה שהכי מבאס אותי זה שאני מרגישה ככה עם החברים כי הם באמת מנסים לעזור לי ולהיות שם בשבילי, אבל זה שבסוף אני ישנה לבד, קמה לבד ורוב הימים לבד זה לא רק מה שהכי קשה, אלא גם מה שגורם לי להרגיש שאף אחד לא עושה או יכול לעשות מספיק כדי שארגיש יותר טוב או ששווה לי להיאחז במשהו. כל יום אני בוכה לכל העולם וכבר לא נעים לי, אף על פי שאני יודעת שזה טיפשי ולמרות הקושי עושים את זה באהבה ואכפתיות. אין לי כבר כוחות להילחם ולהמשיך לנסות כדי להיכשל שוב. אני יודעת שזו טעות קוגניטיבית, אבל אני כל כך עייפה. 

בנוגע לפרידה, לדעתי זו לא באמת פרידה ובסוף נחזור. כבר עברו עוד מעט חודשיים ולא סגרנו שום דבר טכני לא כלכלית והוא אפילו עדיין לא לקח את כל הדברים שלו. אנחנו מדברים הרבה פחות ורוב התקשורת היא יזומה ממני, אבל אני רואה שהוא שמח לדבר איתי ולדעתי באמת כמו שאת אומרת התרחק בשביל עצמו, כי היה חייב לטפל בעצמו ולראות איך הוא בונה את עצמו וכשהוא יהיה חזק מספיק היה רוצה שנחזור. זו פשוט תקופה מאוד קשה, לא ברורה ולא בטוחה בשום דבר. אחרי שיחת התעדכנות היום אחרי שבועיים שלא דיברנו, שוקלת תחילת שבוע הבא להציע לו להיפגש ולראות אם נוכל למצוא איזשהו איזון סוג של אפלטוני אפילו בינתיים, כי אני מוכנה לחכות לו ואני רוצה להראות לו שלא משנה מה קורה איתו אני לא מוותרת עליו ונצליח להתגבר גם על המשבר הזה. אני יודעת שזה לא בהכרח הכי בריא, אבל אחרי שש שנים ועם הרבה אהבה ואמונה שאנחנו יכולים לעבוד על הכול, אני רוצה לצאת למסע הזה.