אני בשנות ה 20 וגרה עם ההורים. 

בעיקרון, ההורים שלי מאוד סומכים עלי ואני עוזרת להם כל השנה בקהילות, כביסות, נקיונות וכו'. אחים שלי הקטנים ממני עושים בקושי ולפעמים צעקות וכעסים לא עוזרים. 

אני מתכווצת בשניה, אני לוקחת ללב, היום קצת פחות ויודעת לעשות הפרדות, אבל בכל זאת אני מגיבה לא טוב כשהיד השני כועס/ לא מרוצה. 

היום רוב היום הייתי לבד בבית וניקיתי לפסח, אבא שלי לחוץ עלי מאתמול בבוקר שאנקה את כל הסלון ויש לנו סלון גדול. אז היום אחרי שעבדתי קשה והותשתי חשבתי להכניס את הכיסויים של הכריות לסיבוב קצר במכונה. אכלתי, יצאתי להביא משהו, חזרתי ונכנסתי למיטה. שכחתי מהמכונה שהפעלתי.. 

רגע לפני שנרדמתי אמא נכנסה הביתה והתחילו צעקות, בהתחלה ההורים שלי ניסו לקרוא לי (הייתי משותקת במיטה והבנתי שהסתבכתי) , כעס על כך שכיבסתי. 

נאמרו הרבה מילים בגנותי וצר לי לומר אבל אני "רגילה" לרעל שאמא שלי מוציאה מהפה. 

שמעתי הכל, אני יודעת מה כעס, יודעת שהלך עלי מחר. 

מחר אני בחופש בבית ואמא גם. 

יכול להיות שמשהו חירפן את אמא במהלך היום והכל יצא עלי (זה קורה לצערי). אבא שלי בשנים האחרונות בעיקר שותק מולי ולא מדבר את הכיסים שלו במרחב הציבורי, ההורים ידברו בניהם ואז אמא יכולה להגיד לי שאבא אמר לה.. אבל זה חריג. 

אמא שלי זה לפי מצבי רוח, לפעמים אני מבינה שהיה לה יום קשה והיא יוצאת עלי בלי סיבה. ברור שיש כי היא מחפשת בכח ומוצאת.. 

בקיצור, איך אני נרדמת הלילה למרות שבא לי לבכות? אני עוצרת את עצמי מלהיכנס ללופ של מחשבות כי אני יודעת שאני בסדר גם אם עשיתי משהו שלא מצא חן לכעוס ולצעוק זאת לא הדרך. 

מחר? מה אני עושה מחר? גם אם אני אעלם מהבית בגוף אני אראה את אמא בחמישי, בשישי.. אמא תפתח את זה, היא תכעס, היא תצעק.. הדופק שלי יעלה, אני אשתתק, היא תקציב לבד ותתחמם. או שיעבור מחר חלק אבל קשה לי להאמין אחרי כל מה שנאמר עלי. 

ופסח בפתח, חסר וזה יגרר אל תוך החג. 

כואב לי, עצוב לי וקשה לי. 

הלוואי ולא הייתי חושבת לכבס את הכיסויים של הכריות. עבדתי מאוד קשה היום ולבסוף כועסים עלי ומכנים אותי בשמות.. 

אני מקווה לעבור את הסערה הזו בשלום.