מנהלי קהילה
שמישהו ייקח ממני את הדיכאון הזה כבר
היום הייתי עם המשפחה, הייתי עם בני הדודים שלי הקטנים שמרתי עליהם ושיחקתי איתם, אני אישה בת 30 אבל מרגישה בת 18 הספקתי לסיים כמעט תואר ואני גם גרה לבד. לכאורה החיים שלי טובים,
לצערי אני בדיכאון, ואני מבינה שזה ממחשבות, כשאני מסתכלת על הילדים הקטנים משחקים ואומרת לעצמי איזה כיף להם שהם שמחים, אני חושבת על איך החיים שלהם יראו בלעדיי ומבינה שזאת לא אופציה כי זה אות קין לכל החיים שדודה הלכה מבחירה ואיך שאר המשפחה תגיב. אני חושבת המון כל המשפחה שלי ומבינה שזה יכאב להם מאוד, ואז תוהה לעצמי מתי הכאב הזה יחלוף ואם בכלל כי הוא מרגיש שונה מהאפיזודה הדיכאונית הראשונה שלי. אני רואה את שאר חברי המשפחה נשואים ומתמודדים עם החיים ומנגד, הנה אני, רווקה שבקושי מצליחה להחזיק תואר, לא בדיוק מחבבת את העבודה אבל סך הכל בסדר איתה, ובאמת שאין לי זכות להתלונן אבל עדיין מוצפת רגשית, בא לי לבכות להוציא ממני את הסערת רגשות הזאת אבל פשוט לא יודעת איך.
קשה לי כשאני מרגישה שמצפים ממני, בעבודה, במשפחה,החברות, החברה עצמה.
אני פשוט מרגישה שאני חסרת ביטחון, אני לא יודעת מי אני ומה אני, מה אני רוצה, כל כך הרבה שנים שהייתי עסוקה בלהציד מצג שווא של איזה בחורה שהיא פאן וקלילה אבל וואלה אני לא.
אני אוהבת את הבית שלי, לצאת לגינה ולטפל בה, להתנתק מהסביבה, להיות בשקט שלי.
רק שעכשיו גם הלבד נהיה רועש, והמחשבות רצות על אוטוסטרדה ואין לי מנוחה
אני בת 30 לא יציבה רגשית, אני לא מרגישה הנאה מהחיים מרגישה דיי מונוטוניות בקושי לילדים יש לי כוח ובכלל לחייך אני בקושי מצליחה, מתפקדת על אוטומט וכל מה שבא לי זה לישון.
וכן אני מטופלת גם בכדורים וגם אצל פסיכולוגית
מה עושים?
איציק 55
תמשיכי לטפל בעצמך .חפשי מה כן בכל זאת מעניין אותך. ותמיד זכרי השינוי מגיע רק צריך לצעוד לקראתו . תמיד יהיו מכשולים בדרך אבל אנחנו יודעים שאנחנו חולים מודעים למחלה ונעמוד זקופים ולעתים שפופים אבל אנחנו נתמודד גם עם זה. את לא לבד והעולם מלא באנשים המתמודדים כמונו. תגדילי מעגל חברים דווקא כאלה המתמודדים גם ושאפשר לחלוק באמת ללא הסתרה
אורית זאבי יוגב
נלה יקרה, מתוך מה שאת כותבת נראה כי את חיה את חייך דרך הפריזמה של מה אנשים חושבים ואיך הדברים נראים מבחוץ את כול כך מחוברת לצד ההוא שמשמהו בתוכך שכח מה את רוצה ומה את אוהבת. את כותבת כמה דברים שאת אוהבת לעשות אבל מרגישה מתנצלת עליהם - למה?
את אוהבת להיות לבד - מצויין!
את אוהבת לטפל בגינה - נהדר! עשי זאת.
את אוהבת להיות בבית שלך - ניפלא!
הקדישי זמן בכול יום - ללא רגשות אשם וללא תחושת החמצה לדברים האלו שאת אוהבת. תתפנקי לך בבית, תשתלי דברים בגינה תתכנסי לשקט שלך.
ממליצה לך מאוד להצטרף לקבות טיפול/תמיכה שלך אנשים -מקום שבו תוכלי להוריד את המסכות שלך , לדבר את מה שאת מרגישה ולשחרר -המונוטוניות, הרצון לישון וכן הלאה כולם באים מהמאמץ של ההסתרה והניסיון להעמיד פנים. נסי למצוא אנשים קרובים בקרב משפחתך כדי לשתף אותם במה שאת מרגישה. את בסהכ בת 30 - החיים לפנייך - גם לזוגיות גם לילדים וגם לקריירה או לכול דבר אחר שאת רוצה. קחי שנה מהיום כדי לעבוד על עצמך: תרצטרפי לסדנאות טיפול, סעי למקומות שבהם עושים רטריטים של שקט ובעיקר תשקיעי בעצמך. מה דעתך?
נ.ב. נשמע שהטיפול התרופתי לא ממש עובד לך..... אולי כדאי להתייעץ עם הרופא המטפל?
ציפיה
מבינה אותך מאד, כאילו המילים יצאו ממני, המצב הזה שבו הדיכאון משתלט לך על הרגשות הבריאים, זה מתסכל נורא,
את רוצה להטמעה בחיים, במשפחה, אבל ישנו כח משיכה המושך למטה, כל סיטואציה נהפכת לכבדה יותר.
זה עניין של תהליך, ואף פעם לא נוכל לצפות מתי הוא יסתיים. אין לי המלצה, פשוט נסי לחפש מה כן מצליח לעודד אותך, אפילו מעט