שי יקר, כמי שעבדה במרפאה אנדוקרינית עם ילדים ונוער מכירה היטב את ההלם עם הבשורה שחוטפים כאשר מדובר במחלה כרונית. המטופלים שלי היו צעירים - הצעיר שבהם היה בן 4 חודשים שאובחנו עם סוכרת נעורים. שוק להורים והלם הסתגלות לילדים. כול כך הושפעתי מהמצוקה הראשונית שלהם שאני עצמי פיתחתי בתגובה לסטרס סוכר גבוה.... אבל השבועות חלפו והפלא ופלא גם ההורים וגם הילדים הסתגלו היטב למצב עד כדי כך שכששאלתי כמה מבני הנוער אם תגיע פיה והם יוכלו לבקש משאלה - כמעט כולם לא ציינו את הכחדת הסוכרת. מה אני רוצה להגיד לך? אני מבינה את ההלם שאחז בך, ואחכ את הסטרס, הדיכאון, הכעס אבל אילו חולפים עם הזמן.... הגוף מסתגל לטיפול ואפילו לומדים לסגל "בזכות" הסוכרת אורח חיים בריא יותר מבחינת תזונה ופעילות פיזית _(אגב, ישנן המון תכניות טיפול שיודעות לטפל היטב בסוכרת סוג 2 ואפילו להבריא אותה כדאי לעשות מחקר בנושא). המצב הרגשי שאתה מתאר כולל בעיות המיטה כפי הנראה קשורים כולם לטיפול נוגד הדיכאון שאתה נוטל (לא כתבת מה אתה לוקח?). אני מציעה לך לפנות לפסיכיאטר המטפל ולשקול שינוי תרופתי. מעבר לכך יכול להיות שאתה כלל לא זקוק לטיפול נוגד דיכאון וחרדה וכול התחושות שחווית היו חלק מעיבוד האבל על המחלה. חשוב מאוד שלא תפסיק את נוגדי הדיכאון שאתה נוטל מאחר והפסקה של הטיפול ללא הנחייה עלולה לגרום להחמרה של הסימפטומים. מציעה לך בעיקר לפנות לטיפול רגשי אצל מי שמתמחה בנושא (פסיכולוג רפואי או קליני שעובדים עם סוכרת) כדי לקבל כלים טובים להתמודדות ובמקביל לפנות לפסיכיאטר כדי לשקול שינוי תרופתי - חושים כהים, אין אונות קשורים הרבה פעמים לתופעות לוואי של נוגדי הדיכאון).  אני מאמינה שעם טיפול נכון יחזרו  אלייך שימחת החיים והחשקים בכול תחומי החיים האחרים. מה דעתך?