שמתחתיה תהום

ואני יודעת שבקלות רבה שכבת הקרח עשויה להישבר

ואני יודעת שזה יכול להיות מתוך תגובות מבחוץ

וממחשבות שלי

ומרגשות שלי

גם ואפילו אם לא יהיה טריגר חיצוני.

אבל עכשיו עליתי על איזה גל טוב,

אני מחוברת ל- מה אני רוצה,

אני לא נותנת לאף אחד לעבור את הגבולות שלי,

אני שומרת על עצלמי,

אני מתקרבת לאנשים (בהתכתבויות, כרגע) מאוד בזהירות,

אני לא מזיזה את הרגשות שלי הצידה כדי לתקשר עם אנשים, אני לא מרצה,

מצד שני, אני מנסה לדבר עם עצמי ולהסביר לעצמי שאם לא ענו לי (מאתמול) על הודעת ווטסאפ זה לא אומר שאני אפס. אפילו אם זה אומר שהיא לא רוצה להיות איתי בקשר.

זה רק עכשיו,

הצלחתי, מאתמול כבר לעלות על גל טוב,

קיבלתי את זה שחברה ביטלה איתי פגישה היום ברוח טובה (כי היא לא מרגישה טוב והיא הסבירה) אבל יכולתי לא ליפול מזה (מה גם שאם היא תרגיש טוב ניםפגש מחר)

אני יודעת שאני מתחילה את החיים שלי מהתחלה

בלי אנשים מתעללים

בלי אנשים שאני מרצה

איפה שמתכווץ לי הגוף זה מקום לא טוב בשבילי ואני צריכה ללכת.

אז - אני בסדר עכשיו

וזה כל כך לא מובן מאליו

אני כל כך מודה על זה ליקום, לכימייה במוח שלי, לעבודה שאני עושה טיפין טיפין, למטפל שלי שיושב לי בראש כדמות מיטיבה, לי שלא ויתרתי לעצמי וגם אתמול וגם היום יצאתי להליכה וראיתי קצת טבע, לזה שהחלטתי שמעשכשיו כל יום - משמעת עצמית. אני מתמודדת עם שיכאון וחייבת כל יום כל יום כל יום לצאת להליכה. זה עניין כימי.

אני קצת אופטימית

אבל גם מפחדת

מפחדת מהחוץ שיפיל אותי - כל תגובה, כל מלה לא במקום...

מםחדת מעצמי שאפיל את עצמי - שלא אשמור על עצמי] על הגבוטלול דלי מהחוץ

מםחדת מהמחשבות והרגשות , שכשהם באים זה מפולת שלגים רותחים שמכסה אותי בשנייה.

אני קמה מזה אחר כך, אבל זה לוקח זמן וכוחות ואני שחוקה מזה כבר.

אני נורא רוצה להיטיב לשמור על עצמי, ממש להשתפר בזה, כדי שלא יהיו לי כאלה נפילות.

אני תוהה אם יש כאן עוד אנשים שמתמודדים כמוני ןואשמח לשמוע איך.. ואולי ללמוד.

תוגה למי שהגיעו עד פה