מנהלי קהילה
יאיר - ערן
הכאב הוא בלתי נמנע אך הסבל זה עניין של בחירה And in the end, the love you TAKE, is equal to the love you MAKE
רוני -ער"ן
תפילת השלווה אלי, תן בי את השלווה
לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם
האומץ לשנות את הדברים שביכולתי
ואת התבונה להבחין בין השניים.
מובילי קהילה
שרי מתנדבת ער"ן
חיוך עושה קסמים, לא ככה? :)
אלון - ער״ן
אלון מער״ן
מנסה לתת מבט אחר
ענת- מתנדבת ער"ן
"כי היה מעונן
וכבר כמעט נגמלתי מלחלום
אבל את באת לי פתאום".
כמוניער"ן - עזרה ראשונה נפשיתאני יצאתי מאישפוז פסיכיאטרי וקשה לי מאוד
אני יצאתי מאישפוז פסיכיאטרי וקשה לי מאוד
29/04/24 0:32
8 תגובות
יצאתי ליפני חצי שנה, אבל ממש קשה לי, אני לא רוצה לחזור לשם, זה מקום נוראי
אני לא יודעת כבר מה לעשות עם אצמי, המחשבות אוכלות אותי, אני לא מצליחה להיתרכז, לעשות שיעורי בית, לדבר עם חברים
יש לי דיכאון ואני על הספקטרום האוטיסטי
אני פשוט רוצה להיות כמו כולם, נימעס לי להיות שונה, כל יום ליבכות, לנשןת לתקשר ולא להצליח די אני עייפה מזה
אני לא עשיתי לעצמי כלום 9 חודשים אבל ניראלי עוד מעט זה יהפוך ל 0
אני ממש רוצה למות ולא יודעת מה לעשות, אין לי פסיכולוג, הם מטגררים אותי, יש לי פסיכיאטרית אבל זה לא עוזר,אני כל הזמן ניזכרת בטראומה שעברתי ולא מצליח להוציא את זה מהראש
תגובות
כדאי לך לקרוא גם את זה
פיניקס57
לוקח זמן חביבתי ולצערי חלק אף פעם לא יעזוב אותך אבל עם הזמן ניתן ללמוד לחיות ליד הכאב. חזקי ואמצי. את לא לבד.
שרי מתנדבת ער"ן
היי לך 🌼
מבינה שמאוד קשה לך, הרבה התמודדויות עם קשיים, האם את מקבלת תמיכה? מההורים? טיפול מקצועי?
מצטערת שככה קשה וכואב לך. חשוב לגייס כוחות להתמודד, לנסות לקבל תמיכה מכל מקום שאפשר ולעשות דברים שיעשו לך טוב, ירגיעו אותך, ישפרו קצת את המצב רוח. 🌼
טרי או טרוקו
אני מקבלת טיפול פסיכיאטרי, אין לי פסיכולוג
אני על כדורים שהפסיקו לעזור ואחרי המחלקה אני מפחדת מעזרה
שרי מתנדבת ער"ן
מצטערת לשמוע. זה קשה. אם הטיפול התרופתי הפסיק לעזור, כדאי להתייעץ שוב עם הפסיכיאטר, לפעמים יש צורך בשינוי הטיפול. כדאי לבדוק להוסיף גם פגישות עם פסיכולוג או פסיכותרפיסט, שיחות יכולות גם להקל.
פיניקס57
את אומרת דברים מאוד נכונים שרי אבל כשאני הייתי במצב כמו טרי או טרודו אמירות כאלה היו יותר מדי מוקדם מדי. כשאני יצאתי פעם ראשונה מאישפוז. אחרי שהורידו לי תרופות, ועוד לא ארגנו לי מסגרת שיקומי אפילו אחרי שידיד טוב התאבד לו בשטח בית חולים מצב שלי לא היה טוב. כבר לא יכולתי להיות שם אבל גם לא הייתי ערוכה לחיים בחוץ.
אנא תזהרי לא להמיס על מתמודדים יותר מדי אמשיך לכתוב קצת על משהיה לי תקראו בזהירות שלא ישמש טריגר.
פצעתי את עצמי, לקחתי ילדים לגינה כדי שאחרים ידעגו להם. הגיע לזה שרווחה איימו לשלוח ילדיי למשפחות אומנה עם בעלי יאשפז אותי (ראו שבתקופה של אישפוז יום המצב בבית באמת היה יותר טוב - אבל היו תמימים במחשבה שלהחזיר אותי לבית חולים יחזיר את המצב הקודם) גם כבר לא היית במצב לחזור לאישפוז יום - (לנסוע יום יום באוטובוס לעלות את הגבעה ולחזור הביתה להוציא ילדים מהגן) מין הסתם בעלי לא אשפז אותי אבל המגביל כהרגלו לא הבין את חומרת המצב ואת כוחות של הסמכויות - כנגדי הוא לא האמין כמה בקלות היו לוקחים את ילדינו שהיו בני חמש ושנתיים וחצי. אז כדי שילדי לא יהיו יום אחד במשפחת אומנה והבנה שבעלי הוא לא מסוכן אליהם (ברור שלא חשב להכניס מטפלת לעזור לי) אני נסעתי במונית להתאשפז למרות שכבר לא הייתי במצב להצדיק אישפוז לא הייתי אובדנית ולא היו לי דחפים לפגוע באף אחד. באישפוז ראשון דבר ראשון הורידו לי כמעט טוטלית תרופות וארגנו לי פסיכולוגית. אשפוז מלא היה רק שבועיים ואחר כך שישה שבועות באישפוז יום. באישפוז השני דחפו לי תרופות מאוד קשות עד כדי כך שלא יכולתי בכלל לתפקד. מן הסתם לא בא אף אחד לבקר אותי וכבר לא היה ריפוי בעיסוק. אישפוז ההוא נמשך מעל שלושה חדשים. איני יודעת מה היה קורא לולא הפעלת לחץ על אבי שהיה מצלצל יום יום מארצות הברית והגיב נכון כשבכיתי שהשאירו אותי בבית להרכב. שלח את אמא שלי להשגיח על ילדי כדי שאוכל להגמל מתרופות ולחזור לתפקוד מינימלי.
אני יודעת שגלשתי מהסיבות הראשוניות לזה שהגבתי אליך שרי ואיני מאמינה שהמילים שלי בכלל יעזרו לטרי וטרודו אבל אני בכל זאת מפרסמת אותם כי אני חושבת שזה סיפור שבמיוחד מטפלים אמורים לשמוע והלנים. לא פחות מHippocratic Oath שמחייב כל רופא - קודם כל אל תגרום נזק. המבין יבין.
אם יהיו לכם שאלות אני אענה כמיטב יכולתי.
פיניקס57
אני עכשיו בטיפשות פתחתי בשיחה עם בעלי על משהגבתי למעלה. הוא אמר כמה דברים שהחריפו את מצבי. אני מבינה שיש ערך לזה שהוא העז להביע שלא מתאים לא כמה אני שמנה גבל אפילו על להגיד שהוא נגעל ממני. לא דורש הרבה דיימון להבין כמה נפגעתי ולמה אני עכשיו שוב בוכה. ניסיתי לער״ן בטלפון ואין מענה. אני תיכף אנסה שוב להשיג את אמא שלי כמו הרגלי יום יום. היא לאו דווקא תענה לי - בת 91 במסגרת שפגועי זיכרון אבל עושה לי טוב לייצור קשר אפילו אם זה רק לדבר אליה כאילו שהיא ברומא. אני יודעת משיחות שג כן היו לי איתה שהיא נהנית לשמוע ממני וזוכרת את זה ששרתי אליה. תודה שוב שגם אתם משמשים לי אוזן קשבת.
פיניקס57
כואב לי שאלי ועל חשיפה שלי לא הגיבו.
לא הייתי
היי, אני הייתי גם באישפוז בגיל 17 (לפני 3 שנים כבר) והיציאה לחיים ה"נורמליים" מאוד מאוד קשה אבל אין דרך לעזור לעצמך להרגיש טוב, לנסות לפנות קצת את הראש מהטראומה בלי שיחות עם פסיכולוג, נכון שזה קשה ולפעמים נורא מסובך ומציף, אבל בסוף זה הפיתרון והוא יוכל לעזור לך.
גם לתקשר עם אנשים כשיש לך קושי בזה זה עניין לא פשוט, אבל אל תוותרי! גם בשבילך וגם בשביל שהעולם לא יפסיד אותך