נכון שזה לוקח זמן ושזה תהליך, אבל אם אין לי חיבור כלשהו זה לא יעזור גם אם אני אהיה איתה 200 טיפולים... מעטים המטפלים שיודעים לטפל בפוסט טראומה ובעיקר על רק פגיעה מינית ...

אני מקוה שזה ישתנה...

אני מבינה אותך, ולגמרי מסכימה איתך. מבינה כמה קשה לך, ומאמינה שאם אין לך חיבור איתה או הרגשה שיש סיכוי - אז גם לא יהיה בהמשך. לא יודעת אם את מכירה צקבוצות פייסבוק שעשויות להיות לך רלבנטיות כמו פוסט טראומה, קבוצת תמיכה והעצמה אישית. וגם הקבוצה מה קורה בטיפול שלי. תוכלי שפ להתייעץ 

זה מה שאני כל הזמן אומרת .. אבל כיאלו נותנים לי את ההרגשה "שהזמן יעזור" ואף אחד לא מבין שהזמן לא באמת יעזור כי ברגע שאין "קליק" שום דבר לא יעבוד... 

האמת שאני לא מכירה... מי שחבר שלי בפייסבוק, יכול לראות שהצטרפתי לקבוצה??

ותודה מופי 

כן. ואני חושבת שהעניין ב"קליק" זה גם לפרק אותו לרציונל - מה עושה לי את הקליק, כדי שייקל עלייך את החיםפוש להבא (מנסיוני

). אני יודעת שלא כל דבר אפשר לשים במילים, יש דברים שהם לא מילים, כמו מחווץ גוף, מבט עיניים, אבל חושבת שכן חשוב לשים במילים. מה חשוב לך אצל המטפל. אני לא ממש יודעת לתת לך את התשובה לגבי הפייסבוק. אני חושבת שמי שבעצמו חבר באותו קבוצה יכול לראות... אבל בתוך הקבוצה עצמה את יכולה להעלות ךוסט באנונימיות

אני חושבת שקודם כל ולפני הכל וזה לדעתי שצריך שיהיה חיבור, קליק, מישהו שבאמת אוכל להרגיש בנוח לפתח איתו קשר מסויים..

לגבי הפייסוק, שלחתי בקשה ... מקווה שישארו ויצרפו אותי ...

יש משהו במיון שמפחיד אותי, זה יותר בקטע מה יחשבו עליי, במצב רגיל חושבים שמשהו בי דפוק אז אם אלך למיון ביכלל... לפני יותר מחצי שנה הייתה לי שיחה עם דודה שלי וכשאמרתי לה שאני פוגעת בעצמי אז היא אמרה לי את המשפט "את באמת רוצה להגיע למיון? ושיאשפזו אותך ולכל מקום שאת הולכת ידעו שהיית מאושפזת וזה כמו כתם לכל החיים?" והיא גם אמרה לי שאני עלולה לאבד את העבודה שלי ועוד דברים.... היא עובדת בבית חולים פסיכיאטרי אז בזמנו חשבתי שאולי היא צודקת... ככל שעובר הזמן אני מגלה שההפך הוא הנכון ושאולי באותו זמן היא אמרה את זה כדי להפחיד אותי (מה שהצליח לה)...

אבל היום ? המצב שלי הרבה הרבה הרבה יותר גרוע .... זה יותר גרוע מאותה תקופה שהיו לי את הפגיעות כי אז לא ידעו והסתרתי, אבל היום יודעים ומתעלמים.... 

לא חשבתי שהתגובה תהיה ארוכה כל כך... סליחה על החפירה....

התגובה שלך היא ארוכה כי יש לך הרבה מה להגיד. נכון לא הולכים למיון סתם חביבתי אבל החיים עצמם שלך הם בסכנה.די ברור שאת מבינה את זה. נראה לי זה שהדוד מפחדת מסטיגמה. אין עכשיו לחשוב על עתיד הרחוק. נכון לעכשיו יש לחשוב על ח לשרוד עד מחר. הייתי שמחה ללוות אותך לבית חולים. תדעי לך שלא כל כך הרבה בקלות מתאשפזים במיוחד כשיש אלה שעברו את נובה וקורבנות של המלחמה. אני פה מעבר לקו להקשיב לתמוך לך ואם תשלחי טלפון בפרטי אפילו אדבר איתך. מה שתחליטי? מהצלחה. את מאוד יקרה לכולנו. 

מזדהה. גם לי חיבוק היה עושה ככ טוב. אם יש לך חתול או כלב, זה גם משהו, ואםפ לא, אולי תנסי לחבק את עצמך, ממש פיזית, ולהגיד שאני שומרת על עצמי, אני דואגת לעצמי. מאחללת כוחו0ת לשתינו

כן... כשאני הייתי בתקו9ה לא טובה דווקא מצאתי עזרה במדיטציה וקריאה בנושא, וגם הליכה למפגשים חברתיים כמו קבלות שבת וקריאה על נפש האדם בראי היהדות. לא תמיד דווקא שיטת הטיפול ה"מערבית" היא זאת שעוזרת לכולם. אני חוויתי חלק מהפסיכולוגים כקרים ומנותקים, למרות שכמובן לא כוחם כאלו ויש גם טובים  בהצלחה במציאת הדרך לעזור לעצמך. יתזכרי את לא לבד בזה.