היי לך 💗

מאוד מצטערת שאיבדת את אימך בכזה גיל צעיר. מבינה את הקושי והכאב שאתה חווה.

מבינה גם את החששות שלך מלשתף אנשים במה שקורה איתך, פחד שיקטלגו אותך ויאשפזו אותך.

אני חושבת שמאוד כדאי לך כן לשתף ולקבל עזרה, תמיכה. זה לא לא נורמלי מה שאתה מרגיש, איבדת אימא, עברת נשבר וזה לא עובר ככה צ'יק צ'ק. ממש לא חייבים לאשפז אותך, אבל שיחות עם איש מקצוע, מישהו שתוכל להרגיש חופשי איתו, לפרוק, ולקבל כלים להתמודדות - זה דבר מאוד משמעותי עבורך. 💗

היי, ראיתי את הפוסט שלך בדרך לכתוב אחד משלי ואני מרגישה חייבת לשתף אותך בחוויה שלי.

הייתי באשפוז פעמיים בחיי, פעם לפני גיל 18 ופעם אחרי.

בפעם הראשונה הייתי בת 13, והכניסו אותי לאשפוז מיוחד שלא הייתי אמורה להיות בו, למרות הכל החוויות שלי מהאשפוז הם ברובם חיוביות, מצאתי הרבה חברות חדשות (באשפוז לנערות בלבד) וקיבלתי הרבה תובנות חשובות להמשך החיים, אפילו שלא הבנתי את זה באותה תקופה. 

הדבר החשוב ביותר באשפוז לדעתי הוא שאתה מפסיק את החיים הרגילים שלך במידה מסוימת ומתרחק קצת מהדברים למקום שבו אתה יכול לראות את הכל בצורה אחרת, מזויות שונות, ובזמן הזה אתה נמצא במקום שנמצאים בו אנשים שרוצים לעזור לך ושיש להם את היכולת ואת הכלים לעזור לך בכל מה שעובר עלייך.

בשבילי התקופה של האשפוז הייתה כמו סוג של חופשה, שהפיגה את המתח והלחץ והבדידות שהיו לי בחיים, אגב, אחרי האשפוז החלטתי ללכת לפנימייה פוסט אשפוזית למשך שאר תקופת הלימודים שלי, וסיימתי עם 12 שנות לימוד ומצאתי דירה לחיות בה עם עזרה בשכר דירה וביטוח לאומי שהפנימייה עזרה לי לסדר.

בכל מקרה חשוב לי ממש לספר לך שאני מבינה את ההרגשה ואת הפחד של לוותר על החיים שלך ועל החופש שלך, אבל זה לא בהכרח המצב.

אתה יכול לחפש אשפוז פתוח שבו יש לך את האפשרות ללכת לבית ספר, אפילו לבית ספר שלך בחלק מהפעמים.

מה שחשוב זה ללכת לחפש עזרה לפני שמכריחים אותך לקבל אותה, כי אז הסיטואציה עלולה להיות שונה. 

אני מקווה מאוד שתמצא את העזרה שאתה זקוק לה ושהחיים שלך ישתפרו בהמשך, ותרגיש חופשי לפנות אליי אם אתה רוצה ולשאול אותי שאלות אם יש לך❤

מצטערת לשמוע על האובדן הקשה שלך, הייתי בגילך(לפני 3 שנים)  גם מאושפזת, אבל הרבה קודם פגעתי בעצמי והייתי אובדנית ואני ממש מבינה את המקום הזה, דבר ראשון, אתה מבין את המצב שלך והפחד גם הוא מובן, ומצריך התערבות תבחר מבוגר שאתה יכול לסמוך עליו, והוא יפנה אותך לאיש מקצוע שינסה קודם כל לעזור! מבטיחה! לשמוע, להכיל, לחשוב על פתרונות לא מיד יאשפזו אותך, בטח אם תביע את החשש הזה... (לי לא היה מישהו כזה ומיד אחרי האישפוז היה וזה הציל אותי מאחד נוסף) 

מקווה שתמצא מישהו שיעזור לך באמת. המחשבות האלו מטריפות את הדעת וגם מפחידות... 

כשהייתי בכיתה ח' סבא שלי נפטר, הוא היה כמו אב בשבילי בגלל שבילדות אבא שלי לא ממש היה בתמונה. אחרי שהוא נפטר הדיכאון שהיה לי אז החמיר והתחלתי גם לפגוע בעצמי וניסיתי להתאבד. אתה עובר תהליך קשה מאוד כרגע וצריך לקבל אותו,

לעכל אובדן זה דבר שלוקח זמן ויש תהליך אבל מסוים שכל בן אדם עובר. 

בנוגע לאשפוז, יש המון סטיגמות על אשפוז (בעיקר נוער). אשפוז נוער לא מאוד קשה ורוב הילדים מאושפזים שם על דיכאון, פגיעה עצמית והרבה לאחר אירוע טראומתי כלשהו. 

ממליץ לך לשתף את האנשים הקרובים אליך בהרגשה שלך, לדעתי נשמע שאשפוז פסיכיאטרי יוכל לעזור לך ואם אתה ממש מתנגד אתה תמיד יכול להיכנס למסגרת טיפול יום שבה יש לימודים, טיפולים ושיחות ובני נוער בגילך שגם מתמודדים עם דברים דומים.