שלום... לפני כשנתיים אמי נפטרה לאחר שהיא הייתה חולה במשך שנתיים. היא עברה דברים קשים מאוד ואני לא שוכח כלום מהתקופה הקשה הזאת... היינו מאוד מאוד קשורים. כשהיא נפטרה הייתי בן 27.

רוב תקופת המחלה שלה היינו בבית כי הייתה קורונה, אבל באתי איתה בהתחלה לבית חולים, אחר כך היא לא רצתה שאבוא כדי שלא אדבק בקורונה, והחודשיים האחרונים בחייה היו מאוד קשים והכל קרה בבית, דברים שמאוד קשה לי לתאר אותם או לכתוב אותם.

מאז שזה קרה אני מנסה להדחיק את מה שעברתי. אני לא הולך לשיחות על אף שהפסיכיאטרית מאוד המליצה, ואני מנסה להשקיע את רוב זמני בלימודים אקדמים שהתחלתי לא מזמן. 

אני תוהה עם עצמי האם אני בכלל פועל נכון? הזכרונות והמראות הקשים זכורים לי טוב מאוד, ואני חולם כמעט כל יום חלומות רעים שקשורים למה שהיא עברה. 

חוץ מזה שאני מאוד מתגעגע אליה ולמרות שעברו שנתיים מאז שהיא נפטרה, עד היום קשה לי להשלים עם ה"רעיון" שהיא כבר לא חלק מהחיים, ושהיא למעשה כבר לא בן אדם כמו שהכרתי אלא זכרון מתעתע שגורם לי לפעמים לחשוב ששכחתי ממנה, למרות שברור לי שלא שכחתי ממנה, אבל זה כמו איזה אשליה/תעתוע, אני יודע שהייתה לי אמא ועצם המחשבה הקשה הזאת שאין לי כבר אמא ולא תהיה לי לעולם קשה מאוד להבנה.

לפעמים כשאני חושב על זה שהיא מתה לעד, אני ממש מרגיש משהו פיזית בראש כשהמחשבה הזאת עוברת.

השאלות שלי:

א. האם אני בכלל פועל נכון בזה שאני מנסה בכל כוחי להדחיק את הזכרונות הקשים? מסיבה פשוטה - אני מעדיף לא להתמודד עם זה.

ב. האם יש מצבים שבהם בן אדם לעולם לא משלים עם אובדן כזה?

אני מרגיש אבוד מאוד, אני חי עם תחושות קשות. 

אודה לעצתם ולדעתכם.