הי יקרה, קראתי את מה שכתבת ובאמת כאב לי הלב. אף אדם לא אמור להרגיש ככה אבל לצערנו, הנפש האנושית עוברת לעיתים מסעות כואבים בכדי להגיע למקום אחר של שקט, שלווה ומציאת משמעות. את מתארת שאת נמצאת במקום כואב מאוד של ריקנות, חוסר טעם, ושאלות משמעותיות על משמעות החיים שכרגע אני לא חושבת שאת יכולה לתת להן תשובה בגלל המקום הרגשי שאת נמצאת בו. העובדה שלא עברת התעללות איננה מחסנת אותך מפני דיכאון והרגשות שהזכרת. רגשות כאלו יכולים להגיע מתוך דברים שונים שהצטברו לאורך החיים של מסרים שקיבלת מהסביבה (אפילו דרך התקשורת) , אירועים שהתרחשו עם חברותייך וחברייך ואולי מסרים לגבי איך הגוף שלך אמור להיראות ואיך זוגיות אמורה להתרחש ועוד. מה שחשוב הוא שתדעי שברגע זה את נתונה במצב נפשי סוער ושלילי שצובע את כל העולם והעתיד בשחור. שחור ככ כהה שאינך יכולה לראות אפילו נקודת אור אחת וגם לא דרך אבל הדבר החשוב יותר הוא שיש לכך טיפול והרגשתך יכולה להשתנות אפילו תוך שבועות ספורים מן הקצה לקצה וזאת במידה ותתמידי בטיפול נפשי ואולי גם תרופתי. מה דעתך?, האם התחלת כבר בטיפול? 

היי.
 הלב מתכווץ לקרוא את מה שכתבת. את כותבת בכאב כל כך חד, חשוף, מתארת במדויק – וזה מעיד על עומק , הבנת מורכבות, כנות ואומץ.

את מרגישה מוצפת, חסרת שליטה, שונאת את עצמך ואת הגוף שלך – אבל בתוך כל הסערה הזאת, את גם פונה החוצה. את בוחרת לכתוב, לשתף, לבקש שמישהו יראה. וזה לא מובן מאליו. זה כוח!

התחושות שאת חווה – הדחף להכאיב לעצמך, הרצון "להיות חולה", תחושת הכישלון סביב אוכל, השנאה העצמית – אלה סימנים אמיתיים למצוקה עמוקה שראויה להתייחסות רצינית. לא "שטויות", לא "צאי מזה". את לא מדמיינת. יש לזה שם. יש לזה הסבר.
 אבל יש לזה גם דרך החוצה – גם אם עכשיו את לא רואה אותה.

זה לא קשור ל"אם עברתי טראומה או לא" – הנפש היא מורכבת, רגישה, נבנית מהמון חלקים. גם בלי "אירוע דרמטי", משהו בך חווה כאב אמיתי שמבקש הקשבה ועזרה.

ואם את מרגישה שאין לך כוח לטפל – זה לגמרי מובן. לפעמים צריך מישהו שיבוא איתך יד ביד, שלא תצטרכי לעשות הכל לבד. 
כן, יש מי שיכולים לעזור – הורים, מטפלים , אנשי מקצוע , קו חירום של ער"ן, תזונאית שמבינה בתחומים כאלה, אפילו רופאת משפחה טובה.
 כל יד כזו יכולה להיות התחלה של שינוי.
לפעמים צריכים לעבור "מסע" כדי למצוא את המטפל הנכון והמדוייק, אבל הוא ישנו, וכשמוצאים אותו מבינים שזה זה! 

אל תאמיני לקול שאומר "אין לי סיכוי". דווקא כשכואב כל כך, זה סימן שאת חיה, שאת מרגישה – ושיש תקווה.

וזיכרי,  את לא לבד. ♥

הי יקרה

הפוסט שלך נוגע ללב וכואב. 

יש לי שאלה- את רושמת שאין לך כוח לעשות כלום עם המצב, את רושמת שאסור שיהיה לך טוב ואת לא רוצה את זה, שאת צריכה לסבול.

 אך בכל זאת בחרת לכתוב את הפוסט הזה. 

מה עומד מאחורי ההחלטה הזו? 

 הרי המצב העכשווי לא טוב לך, הכתיבה שלך זועקת לעזרה

אני חושבת שבאמת-אמת שלך, בקול הפנימי שלך, את יודעת שאת רוצה חיים טובים יותר, את יודעת שלא אמורים להרגיש ככה , כ"כ רע. שאפשר לשפר את זה.

אבל יש לך את הקולות האחרים של האו סי די, שהם אומרים לך שאסור שתרגישי טוב, אסור שתחיי חיים טובים. ועל הקולות האלו צריך לעבוד !

את רושמת שאת נמצאת בטיפול כבר הרבה זמן, מה אומר המטפל/ת ? 

יקרה, המחלה שלך היא לא את. היא סוג של "דיבוק" שדבק בך ומספר לך כל מני דברים הרסניים ומסיטים בכדי לא לאפשר לך לחיות. הקול הזה שאת שומעת הוא קול רע/ מעוות והוא לא שלך. איך אני יודעת? עצמם העובדה שכתבת כאן, שאת מודעת לטירוף שהקול הזה מכתיב לך ובחייך מכוון לשם. יכול להיות שמה שאת זקוקה לו כעת הוא תקופה של אשפוז עם צוות שיהיה סביבך 24/7 ולא ייתן לך לפעול לפי הקול. הקול ידבר אבל הבחירות תהיינה (בלית ברירה) בריאות. רק בדרך זאת תביסי את הקולות הרעים האלו. תלמדי שגם כשהם משמיעים את קולם  - צזה כמו מוזיקה שמגיעה מבניין מרוחק ולא מכתיבה לך מתי לרקוד ולא גורמת לך לנוע לצלילי הקצב. הקול ילד וידעך כשילמד שלא מתייחסים אליו (כמו שאנחנו כבר לא שומעים את רעש המקרר או המזגן... או גם אם שומעים לא מתייחסים....). מה דעיתך?