התחלתי בכך שאני רוצה להתאבל

אני עדיין לא שם

מבחינתי האבל הוא סימן היכרות במה שהיה ומה שנגמר ותיכף יתחיל משהו חדש 

הרי באבל יש כמה שלבים, והשלב האחרון הוא השלמה, משם אני מקווה שיהיה  אפשר לצמוח, להתחיל מחדש  

וזה  בסדר לתת לזה מקום, זה בסדר להרגיש את זה ולעבור כל שלב בדרך כי לפעמים החיים חרא

לפחות ככה אני רוצה שיהיה, מקווה שיהיה 

לא להתעכב על חרטה.

אבל אי אפשר להתאבל על מה שלא נגמר, את מבינה?

אני עדיין לא חווה, אני עדיין מנותקת 

אני עדיין מרגישה טראומה ודיכאון וחרדה ולא את עצמי

המחשבה שאולי זאת בעצם אני מפחידה מידי בשביל לתת לה מקום 

והידיעה שאני כבר לא יודעת מי אני רק מחזקת אותה

אבל אני סתם גולשת 

אי אפשר להתחיל להתאבל אם אין לדבר הזה סוף

אז יש ניצוצות קטנים שאומרים תראי כמה זמן עבר ואת בכלל לא היית שם

אבל זה פשוט לא משנה

כי אני עדיין לא פה 

 וזה לא נגמר

וזה מרגיש שאין פיתרון

ושאני לא מצליחה

וזה מייאש 

כמה זמן אמשיך להיות הצל של הטראומה שלי? 

ואיך אני אמורה להמשיך בחיי עם טיפת תקווה אם זה נראה שאין באמת מוצא? 

אני רוצה להתאבל

כי אני רוצה להתחיל לחיות

ואל תגידו לי שזה יפה 

כי כמו שאמרת בעצמך כוח רצון זה פשוט לא מספיק 

הוא באמת לא 

ואני עייפה.