שלום לכולם. אני סובלת מחרדה כרונית מילדות,אני סובלת מחרדה אובססיבית על רקע של לימודים ועבודה, אני שנים כאן באתר.  לאחרונה חשבתי לחלוק אתכם דרכי התמודדות שלי ודברים שאני עושה כדי להקל על עצמי את החיים.

עקב התדרדרות המצב בעקבות המלחמה, תוספת החרדה שמגיעה בזמנים שונים ביום- בעיקר עם בוא האזעקות השונות- עליות חדות של חרדה קיומית שנמשכת חצי שעה ואחרכך ירידה עד למצב סטטי פחות או יותר, וההכרח לעבוד מהבית, גרמו לי לאבד ריכוז ואת ה"שוונג" של החרדה בנוגע לביצוע בעבודה.

זה הביא לתופעות של נימנום במשך היום, וקושי רב להתרכז בעבודה ולהשלים מטלות. במהלך היום הבנתי- מפלס החרדה בקשר לאובססיות הרגילות שלי ירד. זה השליך אותי להפרעות הריכוז שאני זוכרת בגיל קטן, כשישבתי בכיתה והשתעממתי בלימודים. זה הגיע עם קושי להרדם, אבל אחרי ההרדמות שינה להרבה שעות.

זו תופעה מאוד מעניינת- למעשה, ה"דלק" שלי לעבודה אובססיבית הגיע מחרדה- וללא הדלק, אני קצת בובה ללא שימוש, או ילדה קטנה משועממת ומעופפת. אם כך, יש לחרדה שלי סיבה, פונקציה וזכות קיום, ואולי לכן אני לא מוותרת עליה. כאן, אני יכולה לראות את היופי שיש בחרדה הכרונית שלי.

ולפני שאתם כותבים לי- לוותר על זה, משהו שהוא לא בשליטתי- האמינו לי! .. אני יכולה פשוט להיות שם, ולהנות מהיופי של זה, ולאהוב את זה, כמו שזה, כמו איבר בגוף שלא מתפקד כל כך טוב, אבל עדיין ראוי לאהבה, ולניקיון ולטיפול, ולקבלה. וכשאני אוהבת את זה, אני שלמה, קצת בוכה, אבל לא פגומה, לא שונאת את עצמי, לא מנסה לעקור את עצמי מעצמי. כואבת אבל שלווה יותר.