מנהלי קהילה
השפיות היא שמיכה חמה ושכחה- טיפים לשפיות
1. מה אם היית מישהי אחרת-
בעוד אני יוצאת עם הכלב בגינה, ושמה לב שאני מקללת את עצמי בלב בלי הפסקה, חשבתי על משהו. אנשים חרדתיים ודיכאוניים אוהבים מאוד (אני כותבת אוהבים לא סתם, כי הם מאמינים שזה מה שעוזר להם ומגיע להם) לקלל את עצמם, מכף רגל ועד ראש, כמחשבה ראשונה, מה שנקרא- מכל הלב. ואז כמובן ברגע שנחתה עליי המודעות עשיתי טריק ידוע, שבו דימיינתי שאני מקללת מישהי אחרת שיושבת בגינה כפי שאני מקללת את עצמי . ואז התביישתי בעצמי קצת וזה נרגע.
2. אולי את מספיקה כפי שאת-
הרבה מהחרדות שלי ומהדכאון שלי נובעים מציפיות מוגזמות שלי מעצמי. שאני כמובן נכשלת להגיע אליהם, ואני משכנעת את עצמי שרוב האנשים הנורמטיביים בעולם הגיעו לזה, מה שכמובן לא נכון. יש משפט ידוע בשיר של דה וויקאנד- "If i was you I would slit up my wrist" וכמובן שזה משפט מתנשא ודבילי- וזה הלב של החרדה וגם הדכאון.
3. לדמיין את הרע ביותר, בקטע טוב-
כשהייתי צעירה היה לי התקף פסיכוטי ארוך, שהתוצאה שלו היתה שבמשך שנה וחצי הייתי בטוחה שאני נראית כמו מפלצת. שרופה, מעוותת, וגורמת לבחילה לכל מי שרואה אותי, וגם מפיצה סרחון עז ומפריעה לסביבה. עכשיו כשאני שפויה זה נראה הזוי ומצחיק, אבל כך האמנתי. מן הסתם הפרעתי לסביבה, אבל בעיקר בגלל שהייתי מחורפנת לגמרי, ולא בגלל שנראיתי כמו מפלצת. וכך, שבעת החודשים הראשונים שלי כבחורה מעוותת (על תרופות אנטי פסיכוטיות חזקות) היו נוראיים. בכיתי המון ולא רציתי לצאת מהבית. אבל שאר החודשים, מוך כדי שהייתי בטוחה שאני עדיין מפלצת, היו סבירים. השלמתי עם המראה שלי, ודמיינתי שמישהו מתאהב בי ומתחתן איתי למרות איך שאני נראית. חייתי חיים קטנים, אבל בטוחים, ציירתי ולמדתי לקראת האוניברסיטה וגרתי אצל ההורים. הייתי מקשיבה למוזיקה מרגיעה ועושה מה שאני יכולה. הנמכתי ציפיות, מצאתי יופי בדברים קטנים. ומה המסקנה? גם אם קורה לך את הרע ביותר שאתה יכול לדמיין לעצמך- אתה מסתגל. אתה מתאושש. אז מה יעזור הפחד הנוראי, שהוא גרוע יותר מההתממשות? אז כדאי לנסות לדמיין את החרדה הגדולה שלך מתממשת, אבל עם סוף טוב. הפחד הגדול שלי כרגע זה שאני אכשל בעבודה, אפסיד כסף ובעלי יתגרש ממני. ומה הסוף הטוב? מציאת עבודה אחרת, אפילו קופאית בסופר, לחיות חיים קטנים, אולי לכתוב את הספר שתמיד רציתי לכתוב, להסתפק במועט, להנות מהיופי של הדברים הקטנים, ולדמיין מישהו שיתאהב בי למרות שאני גרושה ושבורה כספית.
כל זה, אני יודעת, לא באמת עוזר. ברגעים שבהם החרדה מכה והדכאון מכה, אין הגיון, יש רק שגעון- אבל אפשר לזכור- שהשפיות היא חום, אהבה, שמיכה חמה על גוף קר, ושכחה, ואולי אפשר לנסות קצת לשכוח.
תגובות
גווני
כתבת מאוד יפה וחכם. מעניין מה שכתבת על איך שהכל כביכול קרס מצאת איזשהו מקום שקט ונעים בצוכך ובעולם. הלוואי שתדעי שאת מיוחדת. ובכלל, כל אדם מיוחד וייחודי בדרכו שלו.