אז נכון, מגיל צעיר הכניסו לך רעל לורידים. 

שאת מיותרת, מעיקה

דוחה, מגעילה

ואת האמנת, לא היתה לך ברירה.. 

הם ההורים, הם יודעים ומבינים.. 

ואז את חיה את החיים שלך

והקולות האלו הם חלק ממך

חלק מהדם שזורם בך

ובשביל להקטין את הכאב

את צריכה לבדוק את הקולות האלו מחדש

אבל אין משהו אחר מתחת 

אין למה להאמין 

אז את נשארת עם החרא

והאמונה. 

מי את חושבת שאת??? 

שלא בא לה להעלות במשקל? 

מי שואל אותך??? 

אז מה אם קשה לך?? 

הגוף הזה לא שלך!! 

את אחראית לחיים של מישהו, 

ולך קשה??? 

את לא מתביישת??? 

כמה דרמה, על הרצונות שלך.. 

מי את בכלל??? 

תעשי מה שאומרים לך ותשתקי

אין לך זכות לפתוח את הפה. 

חתיכת יצור שפל אגואיסט ודוחה.. 

מותשת מהמלחמה הזו של החיים

המאבק לחיות יום אחרי יום 

להחזיק את האשליה שיש לי מקום בעולם הזה, 

שיש לי זכות קיום.. 

הדרך היחידה זה-

להיות כל הזמן בשביל מישהו

לתת את כל מה שיש לי: הגוף שלי, העצמאות, החיים 

אחרת אין לי זכות קיום.. 

ואין לאן לברוח 

ואין באמת מקום 

"עשה שיגמר כי לא נותר בי כח" 

כשהקולות הנוראיים האלו מפעם

מכל מה ששמעת כל הזמן

מהדהדים בראש

צועקים לך, מזכירים לך

את דפוקה, מפגרת

לא שווה, מיותרת, מעיקה

לא מספיק.. 

אז את מרגישה רעע

קשה לך לנשום

את רוצה להעלם מפה

לא להיות מטרד לסביבה

ואז באים הרחמים על מי שנאלץ להיות בסביבתך.. 

כי זה מה שחווית, חוסר מקום

הקיום שלך על תנאי, רק אם את בסדר. 

וזהו, שאת לא..... 

נתתי את כל מה שהיה לי רק שיהיו מרוצים ולא יכעסו..

ממשיכה לתת, אין לי מקום לנשום

אבל נותנת..

את החיים, את החופש, את הנשימה, את הגוף

רק בבקשה שאני סופסוף אהיה בסדר..

אבל זה לא מספיק

אף פעם.

ושוב, כעס ותסכול

ואני רעה, ולא הוגנת מספיק..

אין לי מה לתת יותר!

מיואשת.....

כשאין יציבות מגיל אפס

וככל מלא באדים של אציטון רעיל

אז תמיד יהיה פחד

לופת, מרעיד 

הכל עוד רגע קורס

איאפשר לסמוך על אף אחד שיהיה שם.. 

והחרדות האלה רק מתגברות עם הגיל, 

כל התמודדות נראית בלתי עבירה

גם דברים פשוטים נראים כשד מאיים

הסיוטים, חלומות בלהה

לילות ללא שינה.. 

סבל שלא נגמר.. 

איך זה להיות אמא מלאה ברעל? 

רעל הרסני מלא שנאה עצמית.. 

החוויה הזו של להרות, ללדת, לאהוב

להיות הורה

שאתה כ"כ ריק מרגשות

אבל מלא ברעל

אבל כמו תמיד, תתן את כל מה שיש לך 

עד הטיפה האחרונה 

כדי להיות בסדר, מול עצמך והעולם. 

מנסה לחשוב שאני בתהליך של השלמה..

הם לא היו שם אף פעם, ההפך- רק הזיקו, התעללו

שחתו אותי עד דק..

הם לא בשבילי היום..

ולא יהיו בעתיד..

מנסה לקבור אותם בחיים..

האבל, הכאב לא מרפה..

הבדידות

חוסר טעם בכלום

רק לא לחשוב.. 

להיות עסוקה כל היום, 

לרוץ ממשימה למשימה

מותשת..

ולא ישנה בכלל..

ואם הם לא פה? 

מה יהיה? בשביל מה הכל??

התרגלתי לחיות עם התקווה.. בשביל לקבל מהם משהו..

מתחילה להבין שאין סיכוי..

אז אין בשביל מה להמשיך...

התרגלתי לחיות בהישרדות

באימה לופתת 

עוד רגע הכל קורס..

האלימות הלא צפויה

הפחד להנטש ברחוב

ההרגשה של לא רצויה ובלתי נסבלת בכל מקום..

כל מילה נחשבת כאיום אמיתי

לא מרגישה חלק בשום מקום..

מפחדת מהכל..

ע"פ היהדות זהו זמן של קרבה לאלוקים- ואצלי קרבה זה מבעית..

רוצה לברוח..

אבל השד הזה ילווה אותי תמיד..

אין לי כח יותר להלחם במלחמה הזו, 

אין לי סיכוי לנצח בה

היום שמודעת לסבל כבר מיואשת..

כולם רוצים ממני הכל- אתן להם

מתעללים? שימשיכו..

אין לי כוחות כבר..

לא מצליחה ולא יודעת איך ליצור גבולות..

ניסיתי זה רק נהיה יותר גרוע.. 

בעיקר לעצמי- מרגישה זבל..

אז נותנת ללופ הזה להמשיך..

עד שלא ישאר ממני כלום..

מחכה לזה כבר....

את לא בסדר

מגיע לך לסבול

את חייבת לחיות בסבל

לא מגיע לך כלום

את מבזבזת חמצן באויר שאת נושמת

את עולה כסף על חשבון אחרים

המציאות שלך מפריע לכולם

תעלמי לנו מהעיניים

לא צריכים אותך

כבר לא מקווה לטוב, רק בשביל המשפחה..

אבל גם שם שומעת את הקולות האלו.

אז מה אם את רוצה? את מי זה מעניין?????

עדיף שתשתקי.

וגם כשטוב (ולפעמים זה אכן טוב..)

החרדה המטורפת הזו שהכל עוד שניה יקרוס..

שזו טעות

שזה לא מגיע לי..

ההרגשה הזו שאין לי זכות קיום פה, 

אלא אם כן אני בסדר- עושה מה שצריך

דואגת להכל, לכולם..

מכילה ומבינה כל כעס

כל התנהגות מתעללת..

אבל חייבת לתת את הכל..

לעבוד קשה כדי להביא כסף..

לוודא תמיד שכולם מרוצים..

זה מתיששש

זה חסר סיכוי..

ושוב הלופ הזה שאם לא הצלחתי, ומישהו לא מרוצה

אני כנראה חוטאת ולא בסדר..

אז בשביל מה אני פה??? 

מיותרת, מפריעה..

נושמת אויר על חשבון אחרים..

תופסת מקום..

אוכלת (טיפה ממש....)..

מבזבזת משאבים..