אין לי. 

בא לי לצרוח, לכאוב

אבל מי אני שיתלונן, את מי זה מעניין.

רק מרגישה מגעילה  שעוד יש לי טענות. 

אין לי זכות כזו. 

לא להוציא כסף, לא לקחת מקום

בקושי לנשום

רק להגיד תודה. 

ולסתום. 

מורעלת עד הקצה, אין בי מקום שנושם אויר נקי.. 

אבל גם אמא.. 

ורוצה וחייבת לתת להם אהבה והכלה ממקום טוב

ואין בי

אין בי כלוםםם

הם צריכים כ"כ הרבה... 

ואין לי לתת להם

נותנת מהמינוס, מהאין.. 

ולא מסוגלת יותר... 

אתם יודעים? ההורים שלי זרקו אותי מהבית מגיל כלכך קטן, כשהייתה לי את ההזדמנות לחזור לגור שוב עם אמא שלי קפצתי על ההזדמנות אבל הייתי צריכה לדעת שזה יקרה שוב.

אני לא אנונימית פה כי אני לא מתביישת בסיפור שלי אבל שתדעו, משפחה כן בוחרים. 

אל תתנו למשפחה שלכם להרוס אתכם כמו שנתתי להם להרוס אותי.

כשאני משחזרת בחדר הטיפול,

אני מגלה שהמטפלת יושבת ומצטמררת,

היא נדהמת מתוקפנות והתעללות שיטתיים,

ואני חושבת שהיא סתם מתרגשת,

לפעמים אני מאמינה לה

שעברתי כמעט שואה,

אך כשאני יוצאת,

נכנסים לי קולות ומחשבות

"את סתם עושה עסק"

ו"לא עשו לך כלום"

"נכון שקצת לעגו, השפילו ורמסו, אך מכאן ועד התעללות? הדרך עוד רחוקה"

ולקולות האלו יש שמות , אני מזהה בהם

את המשפחה, ההורים ,האחים והאחיות

ששוב מקטינים אותי,

ומעלימים את המצוקה שלי

כמו פעם.

שסבלתי, וכולם ראו .

ושתקו.

אז למי להאמין?

איך אפשר לתפקד, כשכל הראש מלא בשדים? 

את רעה, פושעת, דפוקה

לא בסדר.. 

ניקיתי לפסח,עבדתי רצח... 

אבל זה לא טוב, לא מספיק.. 

מיותר.. 

איך אפשר ליצור חיים נורמלים, 

כשתמיד ספגתי שנאה, 

מהיום שנולדתי הרגשתי מיותרת 

ומוטב שלא הייתי.. 

איך אפשר להאמין לאהבה? 

ניסיתי בכל כוחי להיות בסדר, להאהב.. 

אבל זה רק נהיה יותר טראגי ואכזרי.. 

מיואשת משינוי.. 

מבינה שאין תקווה... 

מנסה לחשוב שאני בתהליך של השלמה..

הם לא היו שם אף פעם, ההפך- רק הזיקו, התעללו

שחתו אותי עד דק..

הם לא בשבילי היום..

ולא יהיו בעתיד..

מנסה לקבור אותם בחיים..

האבל, הכאב לא מרפה..

הבדידות

חוסר טעם בכלום

רק לא לחשוב.. 

להיות עסוקה כל היום, 

לרוץ ממשימה למשימה

מותשת..

ולא ישנה בכלל..

ואם הם לא פה? 

מה יהיה? בשביל מה הכל??

התרגלתי לחיות עם התקווה.. בשביל לקבל מהם משהו..

מתחילה להבין שאין סיכוי..

אז אין בשביל מה להמשיך...

אז השבוע נפגשתי עם אמא שלי.. 

לא היתה לי ברירה

ואחרי כמה שעות איתה, שיחות ודיבורים 

שהכל כביכול בסדר.. 

אבל אני נאלצת לשחק את המשחק המוכר

לוקחת את כל האחריות, מנסה להיות הכי בסדר שיכולה

ז"א נמחקת עד שלא נותר לי אוויר

חווה כאבי תופת סוג של התקף חרדה, הזעה וכל המתלווה לזה. 

ונשארת לבדדד.... 

מהמפגש איתה המצב שלי מחמיר מיום ליום

אין לי חיים

פיזית ונפשית אני גוססת 

לא מסוגלת לאכול כלום כבר כמעט שבוע

מסוחררת, לא ישנה

שנים ששרדתי ועכשיו הכל קורס

לא נותר בי כוחות יותר

שנאה ממלאה אותי

כעס הוא הרגש המוביל

מאבד שליטה מי יעצור אותי

אני זקוק למראה בריא

עוד אוכל שאני מכניס לפה

עוד סיגריה כדי להנמיך את הכאב

לא מאמין שאני יכול להירפא

הכאב והרוע שיש בתוכי

לא יתנו לי לחיות או שאני מת בלי יכולת לזוז

או שאני פועל ומביא את ההרס האכזבה והכאב לאחרים

אני מפחד להסתכל לכם בעיניים

מפחד להיות צודק

המילה שלכם מול המילה שלי

אף פעם לא מאמינים לי על מה אני מרגיש ומה אני חושב

דיברתם אלי חיבקתם אותי כשהיה לכם נעים

ליטפת את השיער שלי כשהיה לך נעים

נגעת בי כשרצית

חייכת והסתכלת לי בעניים לא אשכח את המבט

ראיתי אותו בסרטים אצל גיינות

בזמן שהם מסתכלים על החיה

מחכים לתקיפה

לאכול ארוחה

תמיד הייתי לבד

הרבה פעמים גם דיברתי

אבל אף אחד לא שמע

פשוט שרדתי

אני שונא אותכם אני כועס על כל הכאב שגרמתם

אני גם יודע שלא תשתנו אני גם יודע שלא יהיה נס

צער לי להגיד שהייתי רוצה את המוות היא מנחמת תהלב

מבולבל בודד לא שייך וכועס זה מצבי לזה הבאתם אותי..

כשעשיתם את הדרך היה הרבה כישלונות

נולדתם וגדלתם חוויתם אכזבות

העולם שחיכה לכם לא היה מקבל ותומך

למדתם לשרוד למדתם ללמוד

היה בכם שורש של חיים

שהוביל אותכם שהיה אומר צריך להאמין

המשכתם גם כשהיה קשה

נילחמתם את המלחמה רציתם חלמתם על הדרך הטובה

היה בדרך בחירות שהיה צריך לעשות

אתם לא אותם ילדים תמימים

שילמתם מחיר תמורת חיים

עשיתם את הדרך שילמתם מחיר

אני מודה לכם על הצעדים שעשיתם

על ההחלטות שקיבלתם

על הקשיים מאוד קשים שעברתם

על העבודה התמידית שעבדתם

אני מבטיח להמשיך את דרככם

לבחור בחיים

להמשיך גם כשקשה

לשלם מחיר

אני מבטיח לכם שהדרך שעשיתם

דברים בהם השתפרתם

דברים שלמדתם

אני אמשיך כמו שאני יודע וכמו שאני יכול

אני לא אוהב אותכם

הייתי רוצה שלא תהיו

אם הייתה לי בחירה לא הייתי רואה אותכם שוב

יש משהו בתמונה שהוא אחר

שהוא טהור שהוא עובר כאב

שהוא בוכה וממשיך לצעוד תוך דורות תוך מאות

גם אני חלק מזה לקחתי אחריות על הקטע שלי בדרך

אני לא יותר טוב ולא יותר רע יש לי נתונים ויש לי דרך לעשות אותה

הפחד שלי זה לאבד שליטה

יש לי אבא נרקיסיסט ואמא פסיכופטית

לא מצליח לצאת מהבית

ברגע שאני נחשף לעולם האכזר מרגיש כל כך קטן וחלש

ועם הזמן הופך להיות אחד מההורים

לא יודע איך לצאת מהמעגל

המוח כבר לא משהו

מתחילה להבין כל יום עד כמה הרעל הזה נוראי.. 

שורף לי את הורידים

מבעבע בכל תא. 

מרגישה דוחה, ומגעילה

לא ראויה לאהבה, ליחס

כמה שמנסה להיות בסדר, לדאוג למה שצריך

מלאת חרדות, לא מצליחה לנשום

מתפרקת מבכי כל ערב

ועדין חווה דחיה עצמית מטורפת

לפעמים יש איזושהי שלווה בידיעה הזו שאיאפשר לנקז את הרעל הזה.. 

ואני מגעילה, ושלא יתקרבו אלי.. 

חושבת שזה נוראי בעיקר מול הילדים, זו חוויה קשה לראות.. 

אבל לא מצליחה לתת להם אמא אחרת

ואולי זו מהות הבעיה.. 

אין סיכוי

יש משהו קסום בלקרוס.. 

לטבוע בחרא

לא מצפה לכלום, לא מתאכזבת.. 

נמאס מכולם.. 

מנתקת קשרים עם כל מי שמסביב

לא מגיבה להודעות, לטלפונים 

שקטט

אחרי כ"כ הרבה זמן שכל מערכת יחסים אצלי זה לתת את הכל, סופסוף שקטטט

אף אחד לא רוצה כלום.. 

כועסים עלי.. 

מה היא חושבת?? למה היא לא שם כשצריכים אותה?? 

מי היא? שהיא לא מגיבה.. 

אבל כבר לא מזיז לי

הפחד מהכעס של כולם גם עבר.. 

רק הילדים, מנסה עדין לתת את מה שיכולה.. 

על אף שאין לי מה, וזה אף פעם לא מספיק.. 

מותשת וגמורה..