מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג chrome ו- firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייהא+ 100%א-סגירה

סרטן השד

מנהלי קהילה

פרופ' תניר אלוייס
פרופ' תניר אלוייס
מומחית בכירורגיה כללית וכירורגית שד מנהלת מערך השד במרכז הרפואי הדסה פרופ' חבר קליני בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית
עו
עו"ס אורית שפירא
* מנהלת מחלקת שיקום ורווחה של האגודה למלחמה בסרטן וחברת הנהלת 'האגודה הישראלית לפסיכואונקולוגיה'.   *מנחת קבוצות בכירה באגודה (קבוצת בוגרים צעירים, קבוצת נשים צעירות המתמודדות עם סרטן, קבוצת תמיכה לזוגות שאחד מבני הזוג חלה בסרטן, קבוצת תמיכה להורים שכולים ועוד) ואחראית על עדכון המידע של האגודה למלחמה בסרטן בנושא 'זכויות ושירותים, מידע לחולי סרטן'.   * בוגרת תואר שני בהצטיינות בעבודה סוציאלית (MSW), אוניברסיטת תל אביב. מומחית בתחום הבריאות.   * בעבר עובדת סוציאלית, המחלקה האונקולוגית, מרכז רפואי תל אביב (איכילוב) והעובדת הסוציאלית ב'הוספיס בית' של האגודה למלחמה בסרטן, תל השומר.
ד
ד"ר רינת ברנשטיין מולכו
מנהלת היחידה האונקוגנטית במרכז הרפואי שיבא, תל השומר. בוגרת בית בית הספר לרפואה של הטכניון בחיפה. התמחות במערך אונקולוגי במרכז הרפואי תל אביב ע"ש סוראסקי (איכילוב), ובהמשך התמחות בגנטיקה רפואית במכון הגנטי במרכז הרפואי תל אביב ע"ש סוראסקי (איכילוב). מ-2017 רופאה בכירה ביחידת השד במכון האונקולוגי במרכז רפואי שיבא תל השומר, עד למינוי מנהלת היחידה האונקוגנטית בשיבא ב-2021. משלבת עבודה בטיפול בחולות סרטן שד בכל שלבי המחלה, ובייעוץ גנטי למשפחות וחולים עם חשד לתסמונות סרטן תורשתיות.
עו
עו"ד בר חן- לוי
אחראית תחום מיצוי זכויות בעמותת 'אחת מתשע'. נותנת ייעוץ והכוונה לנשים המתמודדת עם סרטן שד בכל הקשור לזכויותיהן הרפואיות, ומסייעת להן במידת הצורך במיצוי זכויות אלה מול הרשויות השונות, כגון: ביטוח לאומי, מס הכנסה, קופות חולים, חברות ביטוח ועוד.

מובילי קהילה

נעה גביש
נעה גביש
אישה ואמא לשלושה ילדים :)הומאופטית בהכשרתי. אפיה ובישול הן אחת האהבות שלי במיוחד כשהן מאירות ומשמחות אחרים. בשבילֵי חיי ליוותי נשים במסע הלידה המיוחד שלהן, והיום אחרי מסע ברכבת ההרים, עקב גילוי גידול סרטני בשד, שנכפה עלי, אני יודעת ומבינה כמה חשוב הליווי של מישהי שהייתה שם ולו רק כדי להקשיב ולחבק. אני אשמח ללוות ולהיות בשביל מי שצריכה ורוצה.   הסדנא שלי - תשוקות מרפאות - תשוקות ומיניות בזמן משבר ושינוי - ערב חד פעמי יחודי ומרומם את הנפש בו ביחד אתכם אנחנו נזכרים שתשוקה, לכל מה שנעשה היא חלק מאיכות ובריאות החיים שלנו. מוזמנות לקבוצה שלי בפייסבוק : תשוקות מרפאות
יסמין כהן
יסמין כהן
בלוגרית וכותבת תוכן, נמצאת בעיצומו של פרויקט מימון המונים לספר "יומן צמיחה" היכנסו ותמכו: https://tinyurl.com/recovery-diary נמצאת פה כדי לחזק ולהתחזק. מאמינה שהכל קורה לטובתנו.
כמוניסרטן השדמדריכיםעדה מספרת על ההתמודדות עם סרטן השד

(צילום: shutterstock)
(צילום: shutterstock)

עדה מספרת על ההתמודדות עם סרטן השד

מאת אלה הר-נוי
12/07/23
0 תגובות

 

עדה טאוב, בת 65, אם לשלושה וסבתא, אחות במקצועה ממושב מרחביה, אובחנה עם גידול ממאיר בשד כשהייתה בת 43, טופלה והחלימה. כמעט עשרים שנה לאחר מכן, אובחנה בפעם השנייה. כעת היא מספרת ל״כמוני״ על מה שהיא מכנה ״המסע הכפול שלי עם הסרטן״.

 

איך ומתי הופיעו אצלך תסמינים?

 

״בגיל 43 - המסע הראשון - במקרה במישוש במקלחת הבחנתי בגוש נוקשה בשד ימין. זו הייתה תקופה של סטרס מאוד קשה - אבא שלי היה מאוד חולה והייתי מאוד עסוקה בו ובעבודה. לא הפתיע שזה הופיע. האמת היא שעבדתי כל-כך קשה, שאפילו אמרתי לעצמי ׳סרטנון קטן כדי שאוכל לנוח׳. והנה הוא בא.

 

הלכתי לעשות ממוגרפיה, שם ישב מתמחה צעיר, שפענח את הבדיקה ונתן תשובה שגויה - ׳גוש בצד שמאל, ביקורת עוד חצי שנה׳, כשהגוש היה בכלל בצד ימין. עברה חצי שנה, הייתי טרודה בטיפול באבא, עם שני ילדים חיילים ובן בחטיבת הביניים. לא היה לי פנאי לחשוב על עצמי. בזמן הזה הגוש המשיך לגדול״.

 

איך עבר תהליך האבחון?

 

״בשבעה לאחר מותו של אבא דיברתי עם אחיותיי והראיתי להן את השד שכבר התחיל לאבד צורה. כמעט קיבלתי מהן מכות. בתום השבעה פניתי למרפאת שד ונבדקתי על ידי רופא חבר. הוא רק שם את היד על השד והוא כמעט פרץ בבכי.

 

מייד נלקחה לי ביופסיה והוא הזעיק את הרופאה שמבצעת אולטרה סאונד שד, ועוד לפני שהגיעו תוצאות הביופסיה היה ברור שזה גידול ממאיר גדול, בקוטר של כ-5 ס"מ. מהבדיקות עלה שמדובר בקרצינומה של צינורות החלב, שלב 3. הם ידעו כבר אז שהבלוטות נגועות. הם לא ידעו כמה הן נגועות״.

 

מה היו החששות הגדולים שלך?

 

״לא רציתי למות. ממש פחדתי. בגיל 43 אני אמא לילדים צעירים ויש לי כל כך הרבה תוכניות...

 

לא פחדתי מהטיפולים, כולל הטיפולים הכימותרפיים. לא פחדתי מתופעות הלוואי. ידעתי שתהיה תקופה קשה אבל בסופו של דבר יהיה בסדר. וזו מנטרה שאמתי לעצמי כל הזמן. אז מרגישים חרא מספר חודשים, חלשים, אבל יש משימה - צריך להבריא. תמיד הייתי אופטימית".  

 

באילו טיפולים התנסית?

 

״בפעם הראשונה שחליתי הגוש היה כל כך גדול שהוא לא היה נתיח וקיבלתי את כל התרופות שהיו בסל. התחילו באדריאמיצין - המנוול מכולם, שתחת טיפול בו הגידול המשיך לשגשג. אחרי ארבעה טיפולים, כשהגידול הגיע לגודל שמונה וחצי ס"מ, הוחלט לעבור לטיפול בטקסול שהיה פחות אלים. קיבלתי את הטיפול אחת לשבוע ובסיומו סבלתי מאי ספיקת לב, הייתי בצקתית ונראיתי כחולת סרטן.

 

בתום הטיפולים, כשהגידול הצטמצם לגודל של כחצי ס"מ, עברתי ניתוח כריתה חלקית של השד והוצאת כל בלוטות הלימפה בזרוע. הוציאו 35 בלוטות. בתוצאה הפתולוגית הסתבר שיש עדיין מספר בלוטות נגועות ולכן הוחלט על המשך טיפולים כימותרפיים - פלואורואורציל (5FU), מטוטרקסט וציקלופוספמיד.

 

אחרי שסיימתי את זה הלכתי להקרנות – 35 הקרנות. במקביל קיבלתי טיפולים הורמונליים, ואז המסע לשיקום הגוף וחזרה לחיים. זה היה מסע ארוך, כמעט שנה.

 

אחרי שנה חזרתי לעבודה בטיפול נמרץ. היה לי מאוד קשה ועברתי למיון נשים, שם עבדתי כ-18 שנים״.

 

איך ומתי הופיעו התסמינים בפעם השנייה בה אובחנת?  

 

״הפעם השנייה הייתה ממש מוזרה. בגיל 62, כ-18 שנים אחרי האבחון הראשון, היה לי שיעול טורדני במשך כחצי שנה. חשבתי שאולי זה אלרגיה. יום אחד עבדתי בגינה ונחבלתי ממטאטא בשד. הכאב לא חלף כשבועיים ולכן פניתי לממוגרפיה.

 

מאז הפעם הראשונה מערך השד השתנה לחלוטין. אופרה אחרת לגמרי. הפעם זה היה מאורגן יותר ויעיל. תוך כדי הממוגרפיה הטכנאית כבר קראה לרופאה, מייד ביצעו אולטרה סאונד וביופסיה וכעבור שלושה ימים הייתה תוצאה ברורה - גידול ממאיר קטן מאוד, פחות מחצי ס"מ.

 

הייתי בטוחה ׳נו ניתוח וחסל סדר...׳ אבל החיים זימנו לי הפתעה. נתבקשתי לבצע PET CT לפני ניתוח - וראו פלא גרורות לריאות. זהו. חסל סדר ניתוח הסוסים ברחו מהאורווה. כשיש גרורות זה לא נתיח״.

 

מה היו החששות הגדולים שלך?

 

״התסכול היה גדול. אין החלמה מלאה במהלך גרורתי. לא ידעתי מה הקצבת הזמן שנותרה. מסרטן שד גרורתי לא מבריאים, ורציתי הקצבה יותר גדולה כי יש לי המון תוכניות.  

 

ועכשיו יש לי נכדים - איך מסבירים להם שסבתא חולה? שהיא לובשת מטפחת? בסוף הקראתי להם חוברת של האגודה למלחמה בסרטן בנושא והם היו מקסימים.

 

הקרחת די דיכאה אותי בימים הראשונים. ניסית ללבוש פאה, שמתי אחת על הראש ואמרתי ׳תודה רבה – אצלי זה לא יהיה׳, והלכתי עם בנדנות. זה היה יפה. שיקי. התאמתי תמיד לבגדים. אז הקרחת הייתה משבר קצר מאוד. ברגע שסיימתי את הטיפול חזרו השערות אז זה לא היה סוף העולם״.

 

(עדה יוצרת שמיכה מכל הבנדנות של כיסוי הראש)

 

באילו טיפולים התנסית?

 

״במסע השני - שעדיין מתקיים, התחלתי לקבל טיפול משולב – אחת לשלושה שבועות הייתי מקבלת עירויים של כימותרפיה - טקסול ושל טיפול ביולוגי - הרצפטין ופרג׳טה.

 

אחת מתופעות הלוואי של הטקסול היא נימול בגפיים ואיבוד שיווי משקל ויציבה. אחרי הטיפול הרביעי עם הטקסול והביולוגי הלכתי להתייעצות נוספת. הרופאה תשאלה אותי אם יש לי תופעות לוואי. אמרתי לה לא. ואז היא שאלה אותי אם אני יציבה. אמרתי כן. ואז בעלי אמר ׳מה פתאום יציבה, במעלית כמעט נפלת, אני כל הזמן צריך לתת לך מרפק...׳ ואז הוחלט להפסיק עם הכימותרפיה ולהמשיך רק בטיפול הביולוגי.

 

במשך כמעט שנתיים קיבלתי עירוי דרך הווריד של הטיפול הביולוגי - מגיעה לבית החולים ל-6-5 שעות כל פעם. שמעתי שיש טיפול חדש – פסגו, שזה אותו טיפול רק בזריקה תת עורית, אבל זה לא היה בסל אז לא אישרו לי. מרגע שזה נכנס לסל קיבלתי אישור ואני עדיין מגיעה לבית החולים כל שלושה שבועות כדי לקבל את הטיפול, אבל הוא כבר מחכה לי – לא צריך להכין אותו בבית המרקחת, זו הזרקה שנותנים אותה באיטיות במשך 10 דקות אני מזריקה לעצמי – אני הרי אחות – ונעלמת תוך 10 דקות. במקביל אני מקבלת גם פסלודקס - טיפול הורמונלי שניתן אחת לחודש - שתי זריקות בעכוז ימין ועכוז שמאל. יש לתרופה המון תופעות לוואי כמו גלי חום, בחילות ודיכאון - אבל זה מה יש״.

 

(עדה האחות מזריקה לעצמה את הטיפול הביולוגי)

 

מה הכי עזר לך בהתמודדות עם תופעות הלוואי?

 

״בפעם הראשונה רציתי להיות גיבורה ולא לקחתי תרופות נגד בחילות. הרגשתי בחילה כל הזמן, עד שהתחלתי לקחת תרופות נגד בחילות. נחתי הרבה. אבל הכי חשוב – קמתי כל בוקר, התקלחתי, התאפרתי ועבדתי בגינה, עשיתי תכשיטים, תיקים, פיסלתי וכל פעילות שלא השאירה לי זמן לרחם על עצמי. עזר לי להיות עסוקה.  

 

הייתה פעם אחת שאף אחד לא היה בבית ונפלתי על הרצפה. הייתי שם שעתיים. אמרתי לעצמי – מפה אפשר רק להתרומם, ואכן כך היה. בהתמודדות עם התסמינים חשובים גם אופטימיות וחוש הומור.

 

בפעם השנייה זה היה פחות נורא. בדיוק הייתי רגע לפני פרישה לפנסיה. תמיד אחרי טיפול כימותרפי יומיים הייתי חלשה - ואז יש נטפליקס ברוך השם. ואחר כך הייתי בסדר גמור״.

 

מה החברים ובני המשפחה עשו שעזר לך? ומה הם עשו שהפריע?

 

״בעיקר נתנו לי להרגיש אהובה, חשובה ושהם יהיו כל פעם שאצטרך אותם. בפעם הראשונה היה פה ים של אנשים שבאו לבקר. לא הניחו לי לבד לרגע. זה היה נהדר. זה הסיח את דעתי. להקרנות שהיו בבית חולים רמב"ם עשו רשימת מסיעים כדי לחלק את הנטל.

 

בפעם השנייה אלו היו ימי התחלת הקורונה ואף אחד לא בא, אבל כל פעם שהייתי בטיפול היה איתי מישהו. האחיות שלי היו איתי בטיפולים תמיד, מסיעות, מביאות קינוחים״.

 

(עדה עם קבוצת התמיכה הצמודה - האחיות)

 

״מה שהקשה עליי זה שראיתי את האנשים סביבי והם רצו לקטוף את הירח כדי להקל עליי. ואני הייתי בסדר. אבל לא יכולתי להגיד להם את זה״.  

 

מה מבחינתך היה החלק הכי קשה?

 

״החלק הכי קשה זה להתבונן באהובים, בחוסר האונים שלהם, ולדעת שהם סובלים בשקט. בפעם הראשונה אמא שלי עוד הייתה בחיים ואני יודעת שהיא סבלה מאוד מחרדה לגורלי ולא יכולתי להועיל״.

 

האם הייתה איזושהי השפעה חיובית למחלה על חייך?  

 

״היום אני מוקירה כל יום שאני חיה, ואת ההנאה מהדברים הקטנים - סרט טוב, חיבוק עם הנכדים, בדיחה טובה. למדתי לשמוח בכל יום על היום שמפציע והציפורים שמצייצות ולמצוא את הטוב בכל דבר שקורה״.  

 

מה היית אומרת לאחרות שעומדות לעבור את מה שאת עברת ועוברת?

 

״זכרו שהיום הטיפולים טובים והסיכוי להבריא גדול יותר מאשר לא לשרוד. חשוב להיות אופטימיים ולשמוח. ממש לקבע את זה בראש. לא לבזבז חיים על כעס או הכחשה. זה לוקח מהאנרגיה של ההחלמה. לא לקבע בזיכרון את תקופת הטיפולים. היא עוברת. השערות צומחות. תחיו, תאהבו, תשמחו על דברים קטנים.

 

חשוב גם להיות ערים לתופעות הלוואי של תרופות ולהתריע בזמן כי הצוותים לא תמיד זוכרים לשאול ולוודא.

 

ואני אומרת גם לא לפחד לשתף, ולתמוך באחרים שחולים. מאוד עוזר לי להיות גורם תומך בעצמי לאחרות״.