למצוא בן זוג נכון זה לא עניין פשוט. החיפוש, הפגישות, השיחות והאינטימיות. מה ללבוש? איפה להיפגש? איך להגיד ובאיזה שלב? ומי בכלל יודע בדיוק באיזה שלב נמצאים? מתי הזמן להראות לו? לספר לה? יש עוד כל כך הרבה דברים שהיא לא יודעת עליי ומה יקרה כשתגלה?

תהיות אלו מלוות כמעט כל מי שנמצא בחיפוש אחר זוגיות אמיתית. בקרב אנשים עם מחלות כרוניות, שאלות אלו יכולות לקבל גוון אחר, כהה יותר, כזה שיכול לעכב ולפגוע בהשגת הזוגיות. בנוסף לכל החששות הטבעיים והרגילים, צל ה"סוד" מאפיל ומגביר את חרדתם של האנשים החיים לצד מחלה כרונית.

האם לספר?

לא קל לספר על דבר המחלה ולפעמים עולה התהייה האם צריך בכלל לספר. מי ירצה להכניס "ראש בריא למיטה חולה"? המחלה לא צריכה להשפיע עלינו ולכן אין טעם לדבר על כך? ואם אין למחלה ביטוי חיצוני, היא בשליטה, והצלחתי להסתיר את זה עד עכשיו, למה לפתוח את תיבת הפנדורה הזו? כל אלה לרוב רציונאליזציות הבאות להגן עלינו מפני הפגיעה האפשרית בזוגיות שידיעה על דבר המחלה יכולה להביא.

הכנות היא חלק מזוגיות בריאה וחשוב שניכנס למערכת יחסים רצינית כשאנו יכולים להיות עצמנו, ללא מסכות. ההסתרה, חבישת המסכה באופן תמידי, מהווה עול פיסי, רגשי וקוגניטיבי. המאמץ להסתיר את הצליעה או הלבוש המיוחד לכיסוי הצלקת, התירוצים והסיבות בגללם ביליתי בבית החולים, הסליק לתרופות והתחושה שיש בי דברים שאסור שייצאו אל האור, להיות באינטימיות עם זה שלא מכיר את כולי. כל אלו מיותרים בקרבת האנשים האהובים שקרובים אליי באמת.

ההמלצה היא בהחלט לספר ולא לשמור על הסוד. אין זו דרכה של זוגיות אמיתית. אם בכוונתנו לזוגיות רצינית, לחיים משותפים, יש לפתוח את הקלפים.

מתי לספר?

כאשר אנו מתכננים לספר לבן הזוג על מצבנו הבריאותי כדאי לחשוב על כמה דברים בכדי שנעשה זאת בדרך המתאימה. הנושא הראשון הוא התזמון. תזמון השיתוף בדבר המחלה אינו קבוע ולא ניתן להצביע במדויק על מספר הפגישה, השעה והמקום המתאימים ביותר לשתף. כל מערכת יחסים וקצב ההתקדמות שלה. אבל, יש קצוות שכדאי להתרחק מהם. מצד אחד לא כדאי לספר בפגישה הראשונה. הפגישות הראשונות או שלב ההיכרות משמשים ליצירת רושם ראשוני חיובי אצל הפרטנר הזוגי. בשלב זה שני בני הזוג יוצרים סכמה או התרשמות שתלווה אותם זמן רב אל תוך מערכת היחסים ותשפיע על דברים שיתגלו מאוחר יותר. לכן (לרוב) לפגישה הראשונה אנו מגיעים במיטב מלבושינו, לאחר מנוחה ורגיעה. רושם ראשוני זה יאפשר לבן הזוג העתידי לפרש אחרת את הרגע שבו יראה אותנו מגיעים הביתה מזיעים, עייפים ועצבניים. מן הצד השני, ללחוש כי יש לי מחלה כרונית דקה לפני שנצעד יחדיו אל החופה, לא יביא ליחסים להם פיללנו.

יש למצוא את האיזון בו עברנו את שלב הרושם הראשוני ואנחנו לקראת העמקת היחסים. שלב בו אנו מכירים בכך שהכוונות בינינו הן ארוכות טווח וישנו רצון למחויבות הדדית. דחייה מוגזמת יכולה להביא לתחושה של חוסר אמון ובזבוז זמן הדדי כאשר ייתכן ויתגלה שלבן הזוג אין נכונות לחיות לצד אדם עם מחלה כרונית, יהיו סיבותיו אשר יהיו.

איך לספר?

כשהגיע הרגע המתאים כדאי לעשות זאת במקום שקט, בו ניתן לראות ולשמוע את בן הזוג. רבים סיפרו לי כי בחרו לעשות זאת בזמן טיול רגלי ועצירה באחד הספסלים או על שפת הים. לא יהיה נכון להזמין את בן הזוג אל חדר העבודה ולעמוד מול פוסטר גוף האדם (גם לא להראות מצגת או לתת עלון של האגודה), זהו נושא שיחה חשוב, אך אין לעשות לו אובר-דרמטיזציה.

רגע השיתוף הוא רגע של התקרבות ויכול להביא להגברת האמון והאינטימיות בין בני הזוג. שיתוף שכזה יכול להוות דוגמא חיובית לבן הזוג שתאפשר גם לו להיפתח ולספר דברים מהם חשש. ניתן להעלות זאת לפני השטח ולהגיד : "אחרי שהכרנו ואני מרגיש שאנו הולכים ומתקרבים והיחסים בינינו פונים לכיוון רציני רציתי לספר לך...".

הדרך בה הדברים נאמרים לרוב חשובה יותר מהתוכן עצמו. במידה ותהיו אתם, כפי שהפרטנר שלכם הכיר אתכם עד עתה ובחר להישאר ולהתקרב, ולא תעבירו את המסר שאנו מבצעים שיחה גורלית שעלולה להביא לקץ היחסים, הן בתוכן והן בטון הדיבור ושפת הגוף, כך תגבירו את הסיכויים שבן הזוג יפרש את דבריכם נכונה, מבלי הקצנות מיותרות. אל תשכחו שביליתם יחדיו כבר זמן מה והוא כבר מכיר אתכם ובחר להתקרב אליכם שאתם לצד המחלה (כן, גם בדייט הראשון הייתם עם מחלה כרונית), גם הוא לא ישכח זאת.

ייתכן ולאחר שיתוף בדבר המחלה הכרונית ישרור שקט או יהיו סימנים למבוכה, זה טבעי ואין צורך לפרש זאת באופן קטסטרופאלי. ניתן לעזור ולשקף את המצב: "אני מבין שזה משהו שדורש קצת זמן לעיכול..." . כדאי להראות פתיחות ולאפשר לבן הזוג לשאול על המחלה, יש בכך להראות כי אין השד נורא כל כך ורצוי שהתשובות יגיעו מכם. אין אנו רוצים שהפרטנר ישוטט בלילות ברחבי האינטרנט ויתמקד בתופעות הלוואי הנדירות של המצב הרפואי (וכשמחפשים מוצאים – אפשר גם למות מסיבוכים של שפעת). חשוב להיות סבלניים ולא לזלזל או לקפוץ למסקנות חפוזות בעקבות השאלות. "האם זה מידבק?", זו שאלה לגיטימית לחלוטין וניתן לראות בה רצון אמיתי להמשך היחסים והגברת האינטימיות; גם אם כל מי שיש לו "ידע בסיסי", יודע שאין זה אפשרי או הגיוני. לרוב תישאלו לגבי אופן הטיפול, איך זה משפיע עליכם היום והאם ידוע כיצד תבוא לידי ביטוי בעתיד, אם יש דברים שאסור לכם לעשות והאם זה גנטי. אם אינכם עדיין מכירים את התשובות כדאי לשאול ולהתייעץ עם אנשי הצוות הרפואי ולהיות מוכנים לפני השיחה.

בהחלט ייתכן, שגם אם כל הנכונות, ההתכוננות והכוונות הטובות, בן הזוג יבחר שלא להמשיך את היחסים. יכולות להיות לכך אין סוף סיבות, חלקן בשל הדרך בה בן הזוג מסוגל להתמודד עם החיים לצד מחלה ופעמים רבות אני מוצא שיש תגובה מוגזמת של סביבתו של הפרטנר, למשל הוריו, לקיומה של מחלה כרונית. במקרה זה, על אף שאין זה נעים להיתקל בדחייה, יש לזכור שטוב שזה נעשה בשלב זה, שמצד אחד נתנו לבן הזוג להכיר אותנו ומן הצד השני לא בזבזנו את זמננו היקר עם אדם שלא מוכן למחויבות.

יחסים מושלמים עם בני זוג מושלמים החיים באושר ועושר עד עצם היום הזה, יש רק באגדות. כולנו יוצאים על יתרונותינו וחסרונותינו לחפש את הזוגיות המתאימה לנו ביותר. בסופו של יום, האם זה אפשרי? האם אנשים עם מחלה כרונית יכולים להיות מאושרים בזוגיות בריאה? התשובה היא כן, בהחלט כן.