ערן היקר,
מכיוון שמחלת-האהבה היא מחלה כרונית עתיקת יומין, מצרף את הפוסט כנגוע במחלת-האהבה.

ט"ו באב – חג האהבה
בן לוקח בת, לוקח ומתלקח


"לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב, שבנות ישראל מחוללות בכרמים ואומרות: בחור, שא עיניך, מה אתה בוחר לך…." (מסכת ברכות).

בחג הזה היו בנות ישראל לובשות בגדי לבן שאולים, והולכות לרקוד בכרמים במטרה למצוא בני זוג שהיו באים בעקבותיהן. הבנות

היו משתבחות במעלותיהן, זו ביופייה וזו בייחוס המשפחתי שלה.

איפה הן הבחורות ההן עם הקוקו והסרפן

חלפו כאלפיים שנה והשתנו הקריטריונים. בעשור הראשון של המדינה התלבשו הבחורות בפשטות שלא גרעה מיופיין. עיניי הבחורים היו נפגשות עם הברך החשופה, אבל הברך לא נחשפה כמו היום, מעל ומעבר. הבחורה שיחקה קשה להשגה, מה שהיה שכיח אז, כי בחורה היה צריך לכבוש כמו יעד מבוצר. דרך גבר בעלמה הייתה דרך שכולה חתחתים סמויים.

היה לי חבר טוב תואר שמצא את אהבת חייו במשפט מילולי קצרצר, ואני, ששמתי מבטחי במילה הכתובה, התעניתי שנה וחצי עד שזכיתי לנשיקה הראשונה.

חברי יפה-הבלורית התיישב באוטובוס לצידה של יעלת-חן וניסה לפתח איתה דיאלוג, אולם כל נסיונותיו כשלו נוכח תשובותיה הקצרצרות, הזועקות כביכול "תרד מעלי, נודניק". ראה הבחור שדבריו לא נפלו על אוזניים קשובות וסיכם במשפט קצר: "אם הייתי בטוח שתדברי כל כך מעט אחרי החתונה הייתי מציע לך נישואים". פרצה העלמה בצחוק משחרר ונפתחה לדיאלוג פורה. הם התחתנו ואני נותרתי רווק שנה וחצי אחרי חתונתם והמשכתי לכתוב למגירה שירי אהבה וכיסופים לאהבת-חיי, שאיתה אני בירח-הדבש חצי מאה.

יש כתיבה לצרכי ספרות ויש כתיבה לצרכי חיים. תשוקתי לכתוב לעולם אינה דועכת ואני מנתב אותה למכתבי אהבה לנאוה, רעייתי המאושרת כצפיחית בדבש, פורחת ומנושקת כמזוזה בזרועותיי האוהבות.